א'-ב' של הורות

א

אהבה

ב

בחירה

ג

גבולות

ד

דוגמה אישית

ה

הקשבה

ו

ויתורים

ז

זה לא פייר

ח

חופש

ט

טעויות

י

יחסי אחים

כ

כביסה

ל

למידה

מ

מוטיבציה

נ

ניהול קונפליקטים

ס

סמכות הורית

ע

עונשים

פ

פינוק

צ

צא ולמד

ק

קסם

ר

רגשות

ש

שייכות

ת

תודה

א

אהבה

ב

בחירה

ג

גבולות

ד

דוגמה אישית

ה

הקשבה

ו

ויתורים

ז

זה לא פייר

ח

חופש

ט

טעויות

י

יחסי אחים

כ

כביסה

ל

למידה

מ

מוטיבציה

נ

ניהול קונפליקטים

ס

סמכות הורית

ע

עונשים

פ

פינוק

צ

צא ולמד

ק

קסם

ר

רגשות

ש

שייכות

ת

תודה

א

אהבה

"אהבה היא כששמחים לתת אחד לשני הרבה מעבר למה ששמחים לקבל" 
(יהודית קציר, "למאטיס יש את השמש בבטן") 

נתחיל בזה. מה בעצם יותר חשוב?  
מפתיע, מה שהאהבה מאפשרת לנו לעשות… 
אני למשל, 
בגלל האהבה הזאת הצלחתי לנגב נזלת וטוסיקים (זר לא יבין את הקושי.. ),
להתאושש מהר גם כשהבנתי שאמנם חמש בבוקר אבל היום התחיל, 
לחייך באמת ומכל הלב בכניסה לגן גם אחרי יום עבודה מתיש, 
לבלות אחרי צהריים ארוכים בגני שעשועים, 
ללמוד בע"פ את שמות כל הפוקימונים על התפתחויותיהם ויכולותיהם, 
להזמין חבורות של ילדים הביתה ולא להיבהל מהבלגן, 
להסיע, לקחת, להביא, 
לקבל בהכנעה את זה שהילדים מנדבים אותי תמיד לסלט או עוגה במקום לשתייה או חד פעמי (מי אתם הורים שתופסים ישר את החד פעמי?) 

ובהמשך (שלום להורי המתבגרים) – 
לשמור שתיקה (בעיקר ליד החברים, שלא תהיה פדיחה), 
להתגמש (אז עגיל באף, אז מה?), 
לא להיעלב (זה לא נגדי) ולא "להחזיר", 
להסיע, לקחת, להביא, 
ואז לתת את האוטו שיסיעו, יקחו, יביאו (ותאמינו לי, זה רק נראה יותר קל…). 

ואתם יודעים מה? 
רק האהבה מאפשרת לי לעשות כל זה בשמחה. 

נשמע מוכר? 
גם לכם האהבה מאפשרת לעשות דברים שלא חשבתם עליהם? 

ועוד דברים א-ופטימים בא' של הורות – אחריות, אמון, אמפטיה, אומץ, אחים, אושר… 

בטוחה שיש לכם עוד! 

ב

בחירה

"לא משום שהדברים קשים איננו מעיזים לנסותם. משום שאיננו מעיזים לנסותם, הם קשים."   (סנקה  seneka)                                                

חשבתם פעם כמה מעט בחירה יש לילדים? 

רוב העולם שלהם נקבע "מלמעלה" – כי הרי אנחנו קובעים, ובמקרה הטוב "מעדכנים" אותם – מתי קמים, מה עושים כשקמים, מה לובשים, לאן הולכים בבוקר, לאן הולכים אחרי הצהריים,  מתי הולכים להתקלח, מתי הולכים לישון… 

אלא שבחירה (או אם נדייק – אפשרות הבחירה) היא מתנה אמיתית, וכדאי להעניק אותה לילדים (וגם לנו!) בהקדם האפשרי. 

למה? 
כי בטווח הקצר – כמו כולנו, גם הילדים רוצים וצריכים מידה מסוימת של שליטה על מה שקורה להם ("אני מחליט עלי"… מכירים?) ילד שמרגיש שאין לו שליטה מחפש אותה, ואז אנחנו רואים מאבקים, והתעקשויות, ותחושה של "כל דבר הופך לוויכוח". 

כשניתן לו לבחור ולקבוע (ככל האפשר, כן? בואו לא נירה לעצמנו ברגל…) נשחרר את ה"שסתום" הזה. תופתעו לראות כיצד ילד שמרגיש שגם הוא "קובע" מפסיק להיאבק על כל דבר (כי הוא לא צריך), איך גדלה בו תחושת המסוגלות (כי סומכים עליו!), איך הוא מוכן יותר לשתף פעולה (כי גם אתם משתפים פעולה איתו) ואיך החיים שלכם – פשוט יותר נעימים.  

ולמה עוד? 
כי בטווח הרחוק –  אנחנו רוצים לגדל אדם בוחר, נכון? כזה שיודע שיש מגוון אפשרויות ודרכי פעולה, יודע לשקול רווחים ומחירים, ויודע – לא פחות חשוב – לקחת אחריות על בחירותיו. ואת זה, לא מלמדים רק בגיל 15… אלא גדלים עם זה. כך גם מחיר הלמידה (הלוא הן הטעויות) קטן יותר.    

אז – קדימה, אנחנו מתחילים בגיל צעיר, וב"קטן", שומרים על מרחב בחירה הגיוני, ומאפשרים למידה מטעויות והתנסות במחיר לא גבוה: "איזו חולצה (מבין שתיים) אתה רוצה ללבוש?"  "תרצי לאכול חביתה או ביצה קשה?"  ומתקדמים עם הגיל: "צריך להתקלח. מעדיף עכשיו או אחרי האוכל?" פתאום תגלו שאפשר להציע אפשרויות. 

בחירה היא כח, והיא מקנה תחושת מסוגלות ויכולת, ומלמדת חשיבה ואחריות. 
לא פשוט, לא ב"טייס האוטומטי" שלנו, אבל תנסו את זה.   

ועוד דברים ב-רורים בב' של הורות – בגרות, בקשת עזרה, בילוי משפחתי, בלגן, ביקורת (חבל…), בהלה (לפעמים)… בטוחה שיש לכם עוד! 

ג

גבולות

"ילד שגדל ללא גבולות הוא כמו אדם שחי בבית ללא קירות." (אלפרד אדלר) 

אז מה בג'? גבולות, נו… מה חשבתם? שנלך על "גיבורי על"? 

"כן, בהחלט נדבר על גבולות, כן, סמכות הורית…" ככה יוצא לי לענות כמעט לכל מי שמתקשר לברר מה יהיה בסדנת ההורות, או יותר נכון – שמתקשר לוודא שנדבר על גבולות… 

כי רובנו מתקשים קצת – מצד אחד רוצים להציב גבולות ולהיות בעלי סמכות הורית ברורה, כמו שהילדים שלנו צריכים, ומצד שני גם להיות "כיפיים" ו"דמוקרטים". 
וזה לא סותר, אתם יודעים…  אפילו להיפך! אבל בהחלט מחייב תמרון. 

אז מה הדבר הכי בסיסי  בעיני? 
עוד לפני קביעת סדר עדיפויות (מה שנקרא "בחר את הקרבות שלך", אבל אני לא אוהבת את המילה "קרב" בהקשר הזה), והעקביות (חשוב מאוד!), ואופן הדיבור (המכבד!) והדוגמא האישית (אהה!) וכל מה שאנחנו יודעים על הצבת גבולות… 

כדי שהגבול יהיה ברור לילדים, הוא צריך קודם כל להיות ברור ל נ ו. כזה שאנחנו "סגורים" עליו, מבינים את חשיבותו, וגם – אין ברירה – מוכנים לשלם את שכר הלימוד עבורו.  

נשמע פשוט? אז זהו, שלא תמיד… 
כי אם אני רוצה ללמד את הילד שלא להיכנס למיטה שלי בלילה, אני לא יכולה "רק לפעמים, כשאין לי כח וקר והוא כזה חמוד וכיף להתכרבל איתו…" לאפשר לו להיכנס אלי מתחת לשמיכה. 

ואם אני רוצה שידע שכשאני אומרת "הולכים" אז הולכים, אז אני לא נהנית מעוד כמה דקות פטפוט  (סליחה, דיון ושיחה) עם ההורים של החבר ואז נזכרת לומר "נו, אמרתי כבר שהולכים!" ת'כלס, מה חיכיתי, שהוא יבוא מיוזמתו? לא יקרה.  
כי ככה אני רק מבלבלת. 

איך ידע אם "שווה לו" לנסות לבא למיטה בלילה? למשוך עוד זמן במשחק? 
אז הוא ימשיך לנסות (כי לפעמים זה מצליח) ואני אמשיך לומר "הוא בודק גבולות". 

לא, הוא לא בודק, פשוט עוד אין שם גבול…  
רוצים שיהיה שם גבול? תציבו אותו שם, קודם כל עם עצמכם.

ועוד משהו: 
כשהגבול ברור לי, הרבה יותר פשוט להעביר אותו הלאה. בלי כעס ועצבים, בלי לחזור שוב ושוב על דברי, והילדים – הם לומדים אותו הרבה יותר מהר, מפנימים את ההתנהגות, פחות מתווכחים, ו… 

קדימה, אנחנו (והם) פנויים להנאה. 

ועוד דברים ג-דולים בג' של הורות: גמישות, גמילה, גיל התבגרות,  גאווה, גנטיקה, וחבר הציע – גוועלד! בטוחה שיש לכם עוד! 

ד

דוגמא אישית

"הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא." (אלברט איינשטיין) 

יש הרבה מושגי הורות בד', אבל אני רוצה ללכת ל"תיאוריה של הכל". 

ראיתם את הסרט? סטיבן הוקינג מנסה למצוא הסבר אחד לכל הכוחות הפיזיקלים בטבע. 
אז בפיזיקה אני לא מבינה כלום (סליחה, אבא, ניסיתי), 
אבל בהורות אני מבינה קצת יותר, 
וגם – בינינו – לא צריך להיות גאון בכדי לדעת שיש עניין אחד  שמסביר (כמעט) הכל. 

ניחשתם כבר? 
קבלו את ד' – דוגמה אישית! 

דוגמה אישית היא הדרך העיקרית, שלא לומר כמעט היחידה, שבה אנו יכולים באמת להעביר הלאה את הערכים שלנו, את דרכי ההתנהגות וההתנהלות הראויים בעינינו. לא נאומים, לא הסברים, לא "אתה רואה" או "מה אמרתי לך?" 
פשוט, דוגמה. "ממני תראו וכן תעשו".  

הנה למשל: 
אם הווליום בבית גבוה, ויש צעקות, בסוף (למען האמת, די מהר) גם הילד יצעק. ולא יעזור שאני אגיד "אל תצעק! ככה לא מדברים!" הרי ככה הוא למד ממני, נכון? 
ואם אני עונה לטלפון באמצע שיחה או ארוחת ערב, "כי זה מהעבודה", או "רק מציצה מה שלחו לי", 
אז גם הילד יעשה את זה. החברים זו העבודה שלו, וגם הוא מסוקרן "מה שלחו לו". שלא תתפלאו…  
ומה שמשמעותי יותר, זה שהדוגמה האישית עובדת גם בדברים ה"גדולים", החשובים באמת:   
כי אם אני עוקפת תורים ("יש לי רק שאלה") או חונה בחניית נכים ("זה רק לרגע"), גם הילד ילמד שתמיד הצרכים שלו קודמים לאלו של אחרים. 
ואם אני מדברת בזלזול על אנשים אחרים מאחורי גבם, גם הילד ילמד שהוא שווה יותר מאחרים…

ומצד שני – אם אני מדברת בכבוד לזולת (והזולת כאן הוא בעלי, או הילד, או הגננת, או המוכר בחנות) גם כשאני כועסת, וגם "מאחורי הגב", גם הילד ילמד שאפשר לכעוס אבל לשמור על כבוד ודרך ארץ. אם אני מנקה אחרי את הלכלוך שנשאר מהפיקניק, הילד ילמד לכבד רכוש ציבורי ואת עבודת המנקים, ואם אני אדם והורה פעיל ומתנדב (כן כן, אפילו בוועד…), הילד ילמד לראות את האחר, להתנדב ולתרום. 
ותתפלאו כמה מהר הם לומדים. 

אז – נכון שזה קשה להיות "דוגמה" כל הזמן, ולפעמים אפילו קצת "בא לנו" להתנהג לא בדיוק כראוי ("להתגמש" עאלק…). נכון, אבל – 

אל תשכחו: עיניים קטנות, נבונות ורואות-כל, שאוהבות אתכם וחושבות שאתם "הכי בעולם", 
מסתכלות עליכם בלי הפסקה. מסתכלות – ולומדות.

איזה כיף, ואיזו אחריות…
דוגמה אישית, התיאוריה (האמיתית) של הכל. 

ועוד דברים ד-בש בד' של הורות: דאגות, דרישות, דיבורים, דרך ארץ… (והמנוסים יוסיפו "די כבר!") בטוחה שיש לכם עוד! 

ה

הקשבה

"כשאתה מדבר, אתה רק חוזר על מה שאתה כבר יודע.
אך כשאתה מקשיב,  אתה עשוי ללמוד משהו חדש."
(
טֵנְזִין גְיָאטְסו, הדלאי למה)

היי- בואו נדבר על הקשבה. דרישת יסוד בעולם ההורות (וביחסי אנוש בכלל). 

מכירים את "אתה לא מקשיב לי!"  או – בגרסת ה"בדיעבד" – "חבל שלא הקשבת לי!"? הרבה הורים שמגיעים אלי מביעים בקשה אחת, קטנה: "אני רק רוצה שהילדים יקשיבו לי!"  

ולי יש שתי שאלות כאן.
שאלה ראשונה, מה בעצם אנחנו מבקשים? 
כי בהגדרה המילונית, "הקשיב" פירושו "שמע, היטה אוזן לשמוע היטב"  (מילון אבן שושן, וכן, ממש פתחתי את הספר, דפדפתי והעתקתי במו ידי). אבל, עם יד על הלב, לא לזה אנחנו מתכוונים, נכון? כשאנחנו אומרים "היא לא מקשיבה לי", בעצם אנחנו מתכוונים "היא לא עושה מה שאני אומרת לה", או – תכל'ס – "היא לא מצייתת לי".  

אז בואו נבדיל: 
הקשבה היא הקשבה. הטיית אוזן לנאמר. לפעמים  הנאמר הוא שיתוף, לפעמים בקשה או דרישה, לפעמים  שאלה. אם אני מקשיב אני יכול להגיב. אבל הקשבה אין פירושה הסכמה או ציות מיידי… 

אז בהחלט יכול להיות שהילד הקשיב לכם כשהודעתם שהולכים להתקלח, או כשביקשתם שיוציא את הפח, או כשהצעתם שילך להתכונן למבחן. הקשיב, כן. 
אבל מה, לא מתאים לו כרגע, אז הוא עונה (שזה, אגב, סימן ששמע…): "עוד מעט", "רגע" ואפילו "לא בא לי" או "אוף אמממאאא" המעצבנים. 
"לא בא לך??!" מיד אנחנו מזנקים! 
במקרה הטוב אנחנו מופתעים, במקרה הרע אנחנו נעלבים וכועסים: "לא הקשיבו לי!" (ואגב, שמתם לב כבר שעלבון וכעס הולכים יחד, נכון?).     

טוב, אז זה כבר לא עניין של הקשבה. זה עניין של גבולות, "חוקי הבית" וכללי ההתנהלות אצלנו. 
ואת זה, כמו שכבר כתבתי (ראו "ג' – גבולות"), אנחנו מלמדים ברוגע ובנחישות, לא בכעס. 
נכון שזה פחות מעליב ומרגיז כשמסתכלים על זה ככה?  

ועכשיו, השאלה השנייה –  איזו דוגמה להקשבה אני נותנת? 
כי הקשבה אמיתית היא כזו שבה אני מטה אוזן ומתרכזת במה שהילד שלי אומר (ולפעמים צריך לפנות לזה זמן ומקום), מנסה לרדת לסוף דעתו ("אתה מתכוון ש…?"), שואלת שאלות של התעניינות אמיתית, מביעה אמפטיה למה שהוא מרגיש ("זה באמת מרגיז")… ולא מיד מביעה דעה ומגיבה ("ידעתי שהוא ילד מעצבן!") או מזנקת בדאגה לפתור את הבעיה ("אני כבר אדבר עם המורה"). 

לא. פשוט, מקשיבה. 

למה?
זוכרים את "ד' – דוגמה אישית"? אם אני מקשיבה בסבלנות, נותנת לבן שיחי (גם אם הוא קטן) לסיים, מכבדת את דעתו גם אם אני (ממש) לא מקבלת אותה – גם הוא ילמד להקשיב. 
ואם אני שואלת אותו "מה אתה מתכוון לעשות?" ולא מיד "ממליצה" לו, או אומרת לו "מה נכון" – גם הוא ילמד לחשוב, להתמודד ולהאמין ביכולתו לפתור בעיות.  
ואז, ככל שהילדים גדלים, אפשר לנהל איתם שיחות, התייעצויות ואפילו ויכוחים, שיש בהם הקשבה אמיתית, גם אם אנחנו לא בדיוק מסכימים. לא תאמינו כמה אפשר ללמוד בשיחות האלו… 

אבל בכדי שנוכל לדבר, צריך קודם לדעת להקשיב. 
מסכימים?   

ועוד ה-מון דברים בה' של הורות: התמודדות, השלמה, הצלחה, הקרבה (לפולנים מכל העדות), הנאה… 
בטוחה שיש לכם עוד! 

ו

ויתורים

"סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך פיוט "לכה דודי", ר' שלמה אלקבץ)

האות ו' מאתגרת… אבל לא ויתרתי. בו' נדבר על ויתורים:  
מכירים את המשפט "למה אני צריך לוותר לה?" ואת אחיו "אוווף, זה לא פייר! אני תמיד מוותר!" 
ככה זה אצל הילדים, נכון?  

תתפלאו, אבל גם הרבה הורים אומרים "כל הזמן אנחנו צריכים לוותר לו" או "תמיד היא מתעקשת, עד שבסוף אני מוותר". בד"כ זו אמירה כועסת, מתוסכלת, אפילו כאובה… ולא משנה אם מדובר פה בבת שלוש או בן חמש עשרה. 

בואו נסתכל קצת על עניין הויתורים.
קודם כל, כשאנחנו אומרים (בכעס מסוים, בואו נודה…) "שאני אוותר???" או "היא רק בת ארבע וכבר צריך לוותר לה כל הזמן?" המילה ויתור נשמעת כמו כניעה. היה מאבק, היתה מלחמה, ומי שוויתר הפסיד. פראייר. חלש. יש צד חזק שקובע וצד חלש שנכנע. 

אז זהו, שלא…  
כולנו לומדים עם הזמן (וגם החיים מלמדים אותנו) איך טוב לנו להתנהל. 
יש בינינו עקשנים יותר, יש גמישים יותר, יש שמתנהלים בנחת ויש שרגישים וכועסים. 
מה שבטוח, זה שכולנו מבינים עם הזמן שצריך לפחות קצת גמישות: לא תמיד אני קובעת, ולפעמים עדיף ללכת בדרכם של אחרים – כדי לנסות, כדי לתת הרגשה טובה, כדי שיהיו פתוחים ללכת בדרכי בפעם אחרת או סתם כדי לנוח מהחלטות…  
ולא כל גילוי גמישות הוא מיד "וויתור". נכון? ככה זה בחיים…  
אז גם עם הילדים. לא כל ויתור הוא כניעה, לא כל קביעה שקבעתי היא ניצחון. 

ובכל זאת, תאמרו – לא צריך לוותר להם כל הזמן! 
מסכימה. לנו יש את ניסיון החיים ושיקול הדעת שלהם עדיין אין, וגם – שילמדו קצת.. 

אבל מה החכמה? כמו תמיד, לחשוב מראש. "רפואה מונעת", מכירים? 
הנה הצעה: שחקו במשחק ה"רמזור" עם עצמכם (ומומלץ גם עם בן/בת הזוג, לא לשכוח, עוד מישהו "משחק" בבית הזה…)   

מה ש"אדום" – אני ההורה מחליט, זה חשוב לי ואני לא מתגמש. 
מה ש"ירוק" – הילד מחליט, והנה משהו שאני לא צריכה לוותר בו (כי זה שלו, כן? לא להיכנס לו בהחלטות!) 
ומה ש"צהוב"-  פתוח לדיון. אבל באמת! בוא נציג טיעונים, נראה מה משמעותי יותר למי… וכן, גם טיעונים של בן חמש הם טיעונים. וכשיש דיון אמיתי, כזה שכל אחד רואה בו גם את הצרכים, הרצונות והרגשות  של האחר, אז אין מנצחים ומפסידים, אין מחליטים ומוותרים. יש מקשיבים, מתחשבים ולפעמים מתגמשים.
ואתם יודעים מה? ה"צהוב" הזה  הוא הכי win-win (גם זה בו'!).
כי אם דעתי היא זו שהתקבלה, היא התקבלה בצורה מכבדת, נתתי אפשרות לדיון (ולקטנים – צמצמתי את הסיכוי למופע בכי והשתטחויות…). ואם דעתו של הילד התקבלה – אז בכלל טוב! הילד זכה לתחושה של "סומכים עלי" ו"מתחשבים בי" (רצינו לגדל תחושת מסוגלות? ככה זה עובד…), ללמידה והתנסות בהקשבה, חשיבה משותפת ושיתוף פעולה. 

ואנחנו? יכולים להתגאות בילד שלנו – שהעלה רעיון טוב, פתר בעיה, לקח החלטה, נימק והסביר (בהתאם לגילו) ועמד על שלו (רצינו ילד שעומד על שלו? אז זה יקרה לפעמים גם מולנו…)

 

אז כשמסתכלים על זה ככה – 
מתברר שכשאנחנו מתגמשים, ונותנים דוגמה איך להתגמש, וחושבים על מה להתעקש ועל מה לא, ומלמדים את הילד לחשוב על מה להתעקש ועל מה לא, אז ה"ויתור" הוא לא כזה נורא, נכון? 
אפשר להירגע. 

והלוואי שכולנו נדע להתגמש כשצריך, לעמוד על שלנו כשצריך, ובעיקר – להבדיל בין השניים…      

ועוד דברים ו-רבלים בו' של הורות: ויכוח, ועד הורים, וירוסים, מישהו הציע לי "ואליום"… 
בטוחה שיש לכם עוד! 

ז

"זה לא פייר"

"אין חוסר שוויון גדול יותר מאשר שיוויון בין אנשים שאינם שווים"
(תומס ג'פרסון )

"זה לא פייר" – אוי, איזה משפט מעצבן! 

שמתם לב שהילדים שלנו , במיוחד בכל הנוגע לאחים שלהם, הם מכונות צדק משומנות היטב, מדויקות, חדות וזריזות להפעלה? רגע אחד לא שמנו לב, והרשינו לאחד מה שלא הרשינו לאחיו (פעם), או נתנו קצת יותר לאחד (נגיד, את החצי היותר גדול של הוופלה) ו- הופ! 

"אבל זה לא פייר! למה היא ככה ואני ככה? למה לו מרשים ולי לא?" 
נכון שאתם אפילו יודעים לקרוא את המשפט הזה בטון הנכון? 
ובאמת, מה זה הקטע הזה? למה זה קורה? והאם הכל צריך להיות "שווה בשווה"? 

אז קודם כל, זה קורה כי אחים באמת חיים על אותם משאבים משותפים: 
גם אלו החומריים (כמו חדר, משחקים, בגדים ואוכל) וגם אלו הרגשיים והנפשיים (שזה בעיקר אנחנו ותשומת הלב שלנו. הם לא תמיד מבינים שיש מספיק לכולם…). וכמו בעולם הגדול, כל אחד רוצה להסיט אליו יותר משאבים. ואם חלילה עולה החשד שהחלוקה אינה צודקת, מיד מתקבל הדיווח: "זה לא פייר!"
מעצבן, נכון. אבל עם יד על הלב,  גם לנו יש חלק בזה. 

איך? ככה: 
– כי הצורך "שלא לקפח" מוטמע בנו כל כך טוב, שאנחנו מדגישים כל הזמן את ה"שווה בשווה". 
לאחד קונים נעליים אז גם לשני, שמים בצלחת אותן כמויות לשני ילדים שרעבים כרגע במידה שונה, וכל הזמן מדגישים שזה "אותו דבר לשניכם". אז איך הם לא ישוו וימדדו? 
– כי אנחנו מודאגים שהם ירגישו מקופחים, אז אנחנו "מפצים". לקטנה יש יום הולדת? נדאג למתנה גם לגדול, "שלא יהיה עצוב". למה שיהיה עצוב? ואיך הוא ילמד פשוט לשמוח בשמחתה? 
– ובעיקר, כי מרוב רצון טוב ודאגה, אנחנו שוכחים שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, ויש לו צרכים משלו. 
לא רק חומריים, אלא – הכי חשוב – רגשיים. והם מסתתרים להם שם בעומק, ודורשים התייחסות. לא פיצוי.  

אז מה כן?   
מסתכלים על כל ילד ועל הצרכים האמיתיים שלו, ומשתדלים להעניק לכל ילד את מה שהוא צריך. 
אם לאחד מהם היה יום לא טוב, והוא זקוק לאוזן קשבת ואולי קצת לעידוד וחיזוק, אז אנחנו נקדיש לו את הזמן, ביחידות, ולא נרוץ מיד "לנחם" את אחיו… 
וכשאנחנו חוגגים יומולדת לאחד מהם, אז זה היום שלו, ונלמד את האחים שלו לשמוח ולפרגן לו. 
ואם אחד הילדים מאוד רוצה ללכת לחוג קראטה, והשני בכלל לא רוצה ללכת לחוג, זה ממש בסדר, אחד ילך ואחד לא. אין צורך "לפצות".  
כי ה"פייריות" האמיתית היא להיות קשוב באותה רמה, 
ולהיענות (ככל האפשר) לצרכים של כל אחד מהילדים. 
והם משתנים בתוכן ובעוצמה, וכפופים למצב הרוח, לגיל, למגדר, לתקופה בחיים, לשדה החברתי שבו הם חיים. 

ומה הילד ילמד מזה? שההורים שלו מבינים את הצרכים שלו, 
ובלי קשר – גם את אלו של כל אחד מאחיו. 
שכשהוא צריך, הוא מקבל. וגם הם: דברים, יחס, תשומת לב, אהבה. 
וזה ה"פייר" האמיתי, נכון?

ועוד דברים ז-והרים בז' של הורות: זמן, זוגיות, זכויות, זהירות, "זהו", זמינות…
בטוחה שיש לכם עוד! 

ח

חופש

"אתם יכולים לקנות לילדים הכל, אבל שום דבר לא ישווה לזכרונות שאתם יוצרים איתם." (לא ידוע)  

תגידו "חופש"… 
מיד מתפשטת בגוף תחושה נעימה, בראש עולות מחשבות על חופי ים תכולים או נחלים ירוקים… 

גם אצלכם? או שאתם הורים. ולא סתם הורים – אלה מהזן החושש מהחופש…  

אתם לא לבד. 
הרבה הורים חוששים מסיטואציות החופשה, בעיקר מהחופשות הארוכות יותר (כמו החופש הגדול) או ה"צפופות" יותר (חופשה משפחתית בארץ או בחו"ל). חששות כמו "הילד ישתעמם", "הם רק יריבו", "הכל עלינו", "איך הם יתנהגו". אין ספק שבגישה הזו החופש עלול להיות מעיק. 

אבל – אפשר לשנות גישה!   החופש (שבועיים או חודשיים, בבית או בחוץ) יכול להפוך לתקופה אהובה שהילדים (ואנחנו!) נהנים בה ומתרפקים עליה…  

הצחקתי אתכם? 
אז הנה כמה הצעות ורעיונות, גם לשגרה של חופש (כמו בחופש הגדול) וגם לחופשה משפחתית. אל תשכחו להתאים לגילאי הילדים ולזמינות ההורים. 


1. תכננו היטב:  גם ל"שגרת החופש" אפשר לבנות תכנית מסודרת, כזו שתבחרו בה מראש ולא "תיגררו" אליה. למשל, יהיה נחמד אם בכל פרק זמן ידוע (שבוע או יומיים, תלוי באורך החופש) יהיה "היילייט" ידוע מראש: סרט שכל המשפחה הולכת ביחד לראות, "פיקניק" ערב בבריכה, נסיעה ברכבת למקום חדש… אחר צהריים של כיף!  

ואם מתוכננת חופשה משפחתית, בנו את התכנית כך שכל אחד יקבל בה מענה (הזדמנות ללמידה והתפשרות) ושתהיה מגוונת. חופש בסביבה משפחתית אוהבת הוא זמן מעולה להתנסויות חדשות: זה הזמן שהילד שאוהב לטייל בטבע, לרוץ ולקפוץ, יכיר גם  מוזיאון (אפשר להתחיל ממוזיאון טבע…), והילד שאוהב סרטים ו"שקט" ילמד ליהנות מפעילות אתגרית.

2.  שתפו את הילדים בתכנון. שאלו – מה תרצו שנעשה ביחד? מה מעניין אתכם? אם אתם נוסעים למקום מסוים, שלחו אותם לבדוק ברשת ולחזור אליכם עם רעיונות לטיולים וביקורים. 
כשהם מבינים שמתחשבים בהם וברצונותיהם, הרצון לשתף פעולה גדל, והם גם מוכנים לקבל את הרצונות של האחים (ואפילו של ההורים) שלהם.

3.  תנו זמן למנוחה… אל תיבהלו מה"שעמום". "שעמום" הוא זמן טוב לגלות את עצמך, למלא מצברים בהנאה וברוגע. אין באמת מצב ש"לא עושים כלום".

4.  "שווקו" לילדים את הכיף שעומד להיות (ושכבר היה): תלו על המקרר את רשימת התכנונים, הוסיפו תמונות (של הרכבת, הנחל או מגדל אייפל…), דברו בשמחה על מה שעשינו ומה שנעשה. ככה לומדים ומלמדים ראייה חיובית!

5.  נוסעים לחופשה?
–  תנו וודאות: עדכנו את הילדים בתוכנית שהתגבשה, גם לפני (אפשר להכין מצגת, לי זה עזר) וגם מדי יום. מה מתוכנן למחר? להמשך? 
זכרו שכמו שתחושת הוודאות וה"שליטה" בלו"ז חשובה לכם, היא חשובה גם לילדים, מרגיעה ומשקיטה, במיוחד את המתקשים עם שינוים.     
– הערבים בחופשה מספקים הזדמנות טובה לפעילות משפחתית: קחו משחקי קופסה, קלפים, בקשו מהגדולים להכין פעילות לאחד הערבים… הרי נסענו כדי להתגבש, נכון?  
– מטיילים כל היום? קחו בחשבון שהרעב והעייפות אינם מסונכרנים בין הילדים. הצטיידו בפירות, סנדוויצ'ים וכו', קחו עגלה לקטנים שיוכלו לישון בה בלי לעצור את הטיול לכולם. 
– יש מתבגרים ב"לחץ קניות"? קבלו את זה, הקדישו זמן, והודיעו להם מראש איפה ומתי (האם נעצור במתחם קניות גדול בדרך? או האם בכל מקום יהיה זמן מוגדר?)
– יש נסיעות ארוכות בטיול? הגדירו את מצב הנסיעה באוטו (האם צריך "תורות" על מקום מועדף?) והכינו פעילות לפחות לחלק מהזמן. 

–  והכי חשוב, תזרמו…  כי עם כל התכנונים, המציאות מאוד דינמית, ואף פעם לא מספיקים הכל. הרעיון הוא הכיף, כן? 

אז בואו נסכם: 
כמו כל דבר, עם קצת תכנון מראש, שיתוף והתייעצות עם הילדים, ראייה טובה ואופטימית וכמובן – סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות, 
החופש יהפוך לחוויה מהנה. 

ומי אנחנו , ילדים ומבוגרים, אם לא סך כל חוויותינו? 
קחו אויר ו"זנקו" לתוך החופש. בהצלחה ובהנאה רבה!

עוד דברים ח-שובים בח' של הורות: חברים, חזון הורי, חלומות, חינוך, חוכמה, חיבוק, חוויות… 
בטוחה שיש לכם עוד! 

ט

טעויות

"אין אף דרך להיות אמא מושלמת, אבל יש מיליון דרכים להיות אמא טובה." (ג'יל צ'רצ'יל)

אוי, כמה טעויות עשיתי…

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתינוקת שלי, זו שהפכה אותי לאמא, הגיעה הביתה. 

הנחתי  אותה במיטה, הסתכלתי על בעלי במבט שמח ונרגש, הסתכלתי עליה, ופתאום –  
בום. משא אחריות במשקל של טון לפחות התיישב על כתפי. 
בהפתעה. 

כי עד לרגע זה היו הרבה פנטזיות. מה נאמר – החיים המדומיינים שלי עם הילדים היו ממש קטע הסיום המרגש של הסרט הערבי של יום שישי. חורשה, ריצה, חיוכים ולבבות… 

איזו אמא מעולה שאני עומדת להיות! 

והנה – הדבר הזעיר הזה, היפהפה, העדין, תלוי בי לחלוטין ונתון כולו לאחריותי. איזה פחד. 
צריך לדעת הכל, ומהר – לקלח, ולהאכיל בזמן, לא יותר מדי ולא פחות מדי, ולחשוף לשמש, ולהסתיר מהשמש, ולהרגיע כשהיא בוכה אבל לאפשר ולהכיל,  ובעיקר – לא לעשות טעויות!  
ואני, בכלל לא הייתי אמא קודם… 

מה עושים?? 
אז התחלתי במסע המאתגר, המלמד, הקשה, המתגמל והמהנה ביותר בחיי. הלכתי עם הלב, אבל גם עם הראש, לפעמים "זרמתי" ולפעמים תכננתי, למדתי, התייעצתי, הקשבתי, ניסיתי… והרבה פעמים טעיתי. ממש. וטעויות הן עניין לא נעים. 

הנה הצצה לחלק ממגוון הטעויות שלי (והילדים שלי יוכלו לספר לכם עוד, תהיו בטוחים…): 
– טעיתי כשאפשרתי "לסובב" אותי רק כדי שיאכלו, לא משנה איפה ובאיזו שעה, 
– טעיתי כשאילצתי את הגדולים לקרוא ספרים בלי לחשוב שאולי זה דווקא יוציא להם את החשק, 
– טעיתי כשקבעתי לבכורה שעת חזרה לא לגמרי סבירה הביתה מהבילוי, ורק גרמתי לכעסים של כולנו, 
– טעיתי כש… 

טוב, נו. הבנתם.   

לפעמים הבנתי שטעיתי תוך כדי, לפעמים בדיעבד, לפעמים הבנתי בעצמי ולפעמים נזקקתי לבעלי, לחברה טובה, או למישהו "מבחוץ" כדי להבין שאני צריכה לחשב מסלול מחדש. 
וכשזה קרה – הייתי נבוכה (פדיחה…), כועסת על עצמי (מטומטמת!) מודאגת (גרמתי נזק?), ותוהה "אם אי פעם יסלחו לי"…  

ואז קבעתי לי שלושה תנאים שאם הם מתקיימים, 
אני יכולה להישיר מבט לטעויות שלי, לסלוח לעצמי ולהתקדם:      
– שהיו לי כוונות טובות,
– שעשיתי את המיטב שיכולתי, ופעלתי באופן שבאמת חשבתי שהיה הנכון,
– ושכשהבנתי שטעיתי, ניסיתי לתקן. 

לכן, כמו כולם אגב, "התגלחתי" יותר על הגדולים… 
וכשהשלישי הגיע הביתה, והנחתי אותו באותה מיטה בדיוק, והסתכלתי על בעלי באותו מבט שמח ונרגש, כבר הייתי חכמה יותר. 
בעיקר כי ידעתי שצעיר ילדי הגיע לאמא לא מושלמת, אבל מאוד משתדלת, ושההבטחה היחידה שלי לילדי היא שהטעויות שלי יבואו מכוונה טובה, שאני עושה את המיטב שאני יכולה, ושאני מנסה להשתפר כל הזמן. 
הסתכלתי עליו, ומשא האחריות התיישב לו, הפעם בעדינות, על כתפי. 
קיבלתי אותו באהבה ובציפיה. 

ואתם, טועים גם? 

ועוד דברי ט-עם בט' של הורות: טוב לב, טוב טעם, טיפוח, טלפתיה, טרדות… 
בטוחה שיש לכם עוד! 

י

יחסי אחים

"אנחנו לא רק שומרי אחינו.
באינספור דרכים, גדולות וקטנות, אנחנו יוצרי אחינו."
(בונארו אוברסטריט)  

יופי! הגענו לי'. 

י' של יחסי אחים! או במילים אחרות: "אמאאא! תגידי לו!" "די כבר! אני אגיד אותך!" וכאלה…  

בתחילת כל סדנה או הדרכה אישית, כשאני בודקת עם ההורים מה ירצו לשפר ולהשיג בתום התהליך, אחת התשובות הנפוצות היא (ואני מנסחת את זה בעדינות כאן…) "לשפר את האווירה בין הילדים". שיסתדרו יפה, שיוותרו, שלא יצעקו אחד על השני, לא יחטפו, לא ימשכו…  

בקיצור, די כבר עם המריבות האלו!   
רק שלפני שדנים במריבות, בואו נסתכל על זה רגע מנקודת מבט רחבה יותר, של "יחסי אחים". כי "יחסים" הם העניין כאן, המריבות הן רק חלק מהם. 
ובין אחים, כמה טוב, יש מערכת יחסים מתמשכת, כנראה הכי ארוכה בחיים. 

יחסי האחאות הם מגרש האימונים הטוב ביותר של החיים,  
כי יש שם כל מה שיש בחיים: אהבה, וקנאה, ושותפות במשאבים פיזיים (חדר, משחקים, זמן) ובמשאבים רגשיים (שזה בעיקר אנחנו, כמובן), ואילוצים, ושמחה משותפת וגם כעסים, ומלמעלה – הרשויות (שוב אנחנו). אחים מתחילים כל יום ביחד, נפגשים מחדש אחה"צ, מסיימים את היום ביחד, וסדר היום שלהם פעמים רבות תלוי בזה של אחיהם. 
ובגלל כל זה, ב"מגרש" הזה ניתנת הזדמנות לכל ילד להתאמן לחיים שבחוץ: 
להתנסות בכישורי משא ומתן, 
לבדוק "מה עובד לי" בדרך להשגת המטרות שלי – לשכנע? לבכות? לקרוא לסמכות? להפעיל כח?  
להכיר את היכולות שלי ואת החולשות שלי  ומתי להשתמש בכל אחת מהן, 
לדעת מתי לוותר ומתי להתעקש, 
ללמוד לריב אבל גם ללמוד להשלים (דוגמא אישית, חברים – אתם יודעים לריב ולהשלים יפה?)
לרצות ולהבין איך לשתף פעולה (חשוב מאוד!) 
להפנים שאני לא "לבד בעולם", וגם לא המרכז שלו, ומתוך כך לגדל אמפטיה לאחר, לרצונותיו ולצרכיו,   
לשכלל כישורים חברתיים… ואני יכולה להמשיך עוד ועוד. 

מה שרובנו שוכחים, זה שכל הלמידה הזו היא לא פשוטה, ויש בה עליות ומורדות, יש רגעי כיף ונחת (כמו השתוללות משותפת במיטה של ההורים, או משחק משותף, או שיחה טובה ) ויש רגעי "נפילה" וקושי (שאלו בדיוק ההצקות הקטנות, המריבות הקטנות והגדולות וה"דווקא"). 

והלמידה הזו, שנעשית מתוך התנסות ותרגול, ושתלך איתם אחר כך לחיים, היא באחריותנו. 
כי התפקיד שלנו הוא לבנות את הכללים של מגרש האימונים הזה ("זה בסדר לכעוס, אבל לא מרביצים"), 
להכיר ביכולות של כל אחד מהשחקנים (כן, גם לקטנים יש יכולות…) 
לדאוג שהמגרש יעבוד עצמאית וברצף (כלומר, לא מיד לרוץ אליהם ולהידחף למריבה, אפשר לתת להם לנסות ולהתגבר עליה), 
להבין מתי השחקנים זקוקים ל"פסק זמן" אחד מהשני (וזה גם בסדר, לא להתעצבן…), 
ובעיקר לרפד את המגרש הזה בהרבה הרבה אהבה, כדי שיוכלו להתאמן בו בבטחה שוב ושוב.  
כשחושבים על זה ככה, גם המריבות הן רק חלק מהלמידה, נכון? 

זכרו שעם כל המריבות והמלחמות הקטנות שלהם, וכל התמרונים ביניהם ורגשי האשמה שלנו, 

בסוף –  האהבה והאחווה שנוצרות שם על מגרש האימונים, והיכולות שנלמדות שם, 
הם המתנה הגדולה ביותר שאנחנו נותנים לכל אחד מהילדים שלנו. 
ושגם אם עכשיו קשה לכם (ולהם) לראות את זה, 
אחים זו מתנה לחיים. 

ועוד דברים י-פים בי' של הורות: יופי (בהורות), "יש", יום-יום, יכולת, ידע, יחד, יוזמה…
בטוחה שיש לכם עוד! 

כ

כביסה

"כל אחד מוכן לעשות מעשה גדול, מזהיר, חד פעמי, שרבות ידברו בו.
קשה הוא המעשה הקטן, היומיומי, האפור
."
(אסתר קל, מתוך "מבית המרקחת הפרטי שלי"
)

נכון, הפעם אנחנו בכביסה. זאתי הריחנית, הנערמת, הסיזיפית…  

בעיני, הכביסה היא תמצית ההורות היומיומית, הלא הרואית, זו שלא יכולנו או לא רצינו לדמיין.  

תראו למה:  
הכביסה דורשת תשומת לב וזמן (מכבסת- תולה), חוזרת על עצמה, לא מרגשת (אלא אם פגשתם גרב אהובה ואבודה), לפעמים מעצבנת (גם אצלכם בגדים נקיים ומקופלים מגיעים לערימה?), הרבה פעמים מעייפת, נעשית מאחורי הקלעים (ולפעמים כשכולם ישנים) והכרחית (ובדיוק עכשיו, כמובן!),  אבל לחלוטין בלתי מוערכת. מישהי או מישהו שמעו פעם: "תודה, אמא אבא, שיש לי תמיד בגדים נקיים בארון"?  נכון שלא? 

ויותר מזה, בדיוק כשחשבנו שזהו ואפשר לנוח, הכל מתחיל מחדש… 
הבנתם? 

כשאנחנו רוצים לתאר את ההורות שלנו, מיד עולים כל הדברים שהתאמצנו בשבילם במיוחד, שטרחנו, השקענו ושמחנו בהם: שהכנו עוגה מדהימה ליום ההולדת בגן, שהתנדבנו לעזור ב"שוק קחתן" של בית הספר, שליווינו טיול של הצופים, שהצלחנו בפרויקט "בת המצווה", שארגנו טיול משפחתי של חמישה ימים שבו הכל "תיקתק" וכולם היו מרוצים (טוב, נו, רוב הזמן…).  בקיצור, כיף!  

אבל בינינו, זה לא היומיום של ההורות, נכון? 

כי ביומיום צריך לקום כל בוקר מוקדם לפני הילדים, אחרי לילה שבו הותשנו מהתינוק (או מההמתנה למתבגרים), להכין סנדויצ'ים, לסדר את התיק של הגן, לדאוג שכל  יום יהיה אוכל בבית (ולא כזה שמישהו יגיד עליו "וואו, השקעת!" אלא סתם, הפתיתים האלה, והשניצל, והפרצופים של הילדים שאומרים "מה, שוב פתיתים?"), להעמיד מכונת כביסה לפני שיוצאים…

ואחרי העבודה – להביא מהגן את הקטנה, להסיע לחוג את האמצעי, להקפיץ את הגדול לחבר, לחזור לאמצעי לאסוף אותו, לקפוץ לסופר כי לא נשארו מלפפונים, לחכות קצת באוטו (עם הקטנה וההוא מהחוג, כמובן) כי כבר "לא שווה לחזור הביתה", ואז לאסוף גם את הגדול… 

ובבית – לתלות את הכביסה מהבוקר, ותוך כדי –  לשתף, להקשיב, להיות זמינים לרצון של האמצעי לשחק, של הקטן להשתתף, ושל הגדול שזקוק לעזרה בשיעורים ("אמא, את זוכרת מה היה כשיצאתם ממצרים?").  ובערב – לקלח (גם את המתנגדים), להכין ארוחה, להשכיב (אני כותבת "להשכיב" ככה בקלילות), להכין למחר את מה שהגננת או המורה ביקשו ( טנא, תמונה משפחתית, כל החגים והמועדים עלינו…), 

ואז – להתפנות קצת לענייני הבית (בכל זאת, היו פה הורים וכמה ילדים), שזה אומר קצת לאסוף, וקצת לסדר, להעמיד עוד מכונה… 

לקרוס למיטה, ולקום למחרת – סתם עוד יום רגיל – ולהתחיל מחדש.
זו בעיני תמצית ההורות. 

לא ביכולת לצאת מגדרנו מדי פעם (שהיא חשובה!) ולעשות איזה מעשה גדול, מיוחד ומתגמל (שזה אחלה וכיף גדול), אלא דווקא ביכולת לאסוף את עצמנו כל בוקר וערב, להישאר שפויים, ולשים – גם בעייפות ובעומס – את צרכי הילדים לפני אלו שלנו, ולהיות סבלניים, ומיטיבים, ואוהבים,  גם כשהיום יום שלנו עשוי ממעשים קטנים, כאלו שאין עליהם תודה ותגמול מידיים. 

כמו כביסה, כבר אמרתי? 

ועוד דברים כ-יפיים בכ' של הורות: כסף, כישורי חיים, כישלונות, כנות, כבוד, "כל ההורים מרשים"…  בטוחה שיש לכם עוד! 

ל

למידה

"לעשות חיים‬ זו הדרך הטובה ביותר‬ ללמוד"
(אינגריד באואר)  

בואו נדבר על למידה. 

לא למידה של בית ספר, עניין לא פשוט בפני עצמו, אלא דווקא הלמידה מחוץ לו.
זו שנעשית בבית, בחוגים, במפגשים חברתיים, ביומיום, בחופשים , בחוויות –  בקיצור, בחיים עצמם.   

כי זו הלמידה שבה לנו ההורים יש תפקיד משמעותי. 
הרי לשם מה אנחנו כאן אם לא כדי ללמד אותם דברים חדשים, והתנהגויות, והתמודדויות, ללמד אותם להאמין בעצמם וביכולת שלהם ללמוד, ולא פחות חשוב – ללמד אותם כמה כיף ללמוד! 

איך עושים את זה? הנה כמה מחשבות והצעות: 
– ראשית, למידה נעשית גם בעקיפין, "על הדרך", אז נצלו הזדמנויות ללמידה: 
בכל מקום, בכל גיל ובכל עשייה. בסרט טבע שתראו ביחד, בבישול משותף, במשחק… 

הולכים לסופר? הכינו רשימה ביחד (שילמדו חשיבה מובנית), הראו איפה רשומים המחיר או הערך התזונתי (שילמדו על מה חשוב להסתכל), סיפרו עם הקטנים את התפוחים שאתם שמים בשקית או הסבירו איך בוחרים ירקות (שילמדו לחשוב לפני שעושים משהו ב"אוטומט"). על הדרך הם עשויים ללמוד בסופר גם יעילות, סבלנות ואדיבות, כשיראו איך אתם מדברים בנימוס לקופאית. 

– זכרו שהדרך הטובה ללמוד היא מתוך התנסות: 
לא לומדים שחייה בהתכתבות, נכון? 

אז אם הילד רוצה לאפות אתכם, שתפו אותו בתהליך, אל תסתפקו בלהסביר מה אתם עושים. קראו ביחד את המתכון, תנו לו למדוד כוס סוכר וליצור כדורי שוקולד. 

ואם המתבגר חושב שהחופשה שתכננתם משעממת? קדימה, שיתכנן! הוא ילמד חשיבה אסטרטגית ולוגיסטית, ייחשף לידע חדש , לשיקולים ורצונות, וגם ילמד מהם אילוצים.  

– היו סבלניים להתנסות: 
לפעמים להתנסות הזו יש מחיר שאתם צריכים לשלם. המטבח יהיה כנראה יותר מלוכלך אחרי שהילד בישל בו, חולצה או שתיים יפלו למטה כשהוא מתעקש לתלות כביסה, המקלחת תיקח יותר זמן מהמתוכנן כשהילדה לומדת לחפוף לבד… סבלנות, הם לומדים. 

– וזכרו, כשמתנסים גם טועים: 
ככה זה בלמידה. לא הכל מצליח מיד. והתפקיד שלנו הוא להראות שזה בסדר, לא צריך להתייאש. כשלומדים לרכוב על אופניים לפעמים נופלים, כשלומדים לאפות לפעמים העוגה נופלת וכשלומדים לתכנן לפעמים הכל "מתחרבש" כי שכחנו משהו. 

אין דבר, נלמד לפעם הבאה. בלי כעסים ואכזבות, פשוט נבדוק מה ניתן לשפר. אין צורך להעיר, להיאנח או "לפרצף". זה מייאש, מעליב ומוציא את החשק…

– ובהקשר זה – שמרו על חדוות הלמידה!              
הביעו התפעלות מסקרנות, מרצון לדעת, מעקביות, מהתעקשות להבין, מהתנסות בדבר חדש. עשו עם הילדים דברים מהנים, באופן מהנה –ותראו שהם ילמדו כך יותר. וגם אתם! 
כי בשביל למידה אמיתית לא חייבים קירות של בית ספר. 
למידה אמיתית מתרחשת כל הזמן, בחיים האמיתיים, ביומיום של הבית ושל החוץ. 
כל מה שצריך הוא מתווכים טובים, שיהוו דוגמה ללמידה, שיאפשרו לילד ליהנות מהלמידה, ולהתנסות, ולהפיק לקחים בלי להתייאש, ובעיקר להאמין ביכולתו האינסופית ללמוד. 

מכירים כאלה? 
נכון, אתם!   

ועוד דברים לא-פחות-חשובים בל' – לידה, לילות, "לכולם מרשים", לא, למה… בטוחה שיש לכם עוד!  

מ

מוטיבציה

"איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב הגדול והאינסופי.לא, לא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה"
(אנטואן דה סנט אקזופרי
)

"יש לו יכולת, הוא פשוט לא רוצה", "היא מוותרת לעצמה" "הוא מאבד עניין בכל חוג"…  

מכירים את המשפטים האלו?  נדמה לפעמים שהילדים שלנו נטולי מוטיבציה פנימית. לא מתעניינים באמת, לא מוכנים להשקיע ומצפים שהכל יבוא בקלות, מוותרים לעצמם, לא אכפת להם… נכון?  
אז זהו, שלא נכון. אכפת להם. 
כולנו רוצים להצליח. רוצים חוויה טובה, רוצים ללמוד ולהתפתח, לגלות בעצמנו יכולות חדשות  ולקבל חיזוקים מהסביבה. המוטיבציה הזו טבועה בכל ילד מיום היוולדו, והיא שם תמיד. והתפקיד שלנו כהורים הוא פשוט לתת לה לגדול ולהתפתח, ולא להפריע. 

למה? כי אנחנו רוצים שהאנשים הצעירים שהם יגדלו להיות יוכלו להניע את עצמם לפעולה, לקבל החלטות, לצמוח ולהתפתח, לקבוע את מסלול חייהם… 
ובשביל זה צריך מוטיבציה פנימית טובה. 

אז איך עושים את זה? איך משמרים ומגדלים מוטיבציה פנימית? 

מחקרים נעשו, ספרים נכתבו, המקום קצר ואני קטונתי. אז הנה רק כמה הצעות: 
– הסתכלו על התמונה הכללית: 
אם הילד משקיע את כל כולו בתחום מסוים (נגיד, אומנות לחימה, או צופים, פאזלים מרובי חלקים או בניית מגדלים מורכבים בלגו) זה בהחלט אומר שיש לו מוטיבציה. שכשהוא רוצה הוא יכול. 
ותקראו את המשפט הזה כפשוטו, לא בציניות או בהאשמה: 
איזה יופי שכשהוא רוצה באמת, הוא מסוגל לגייס משאבי זמן ואנרגיה, להתמודד עם קושי ולמצוא בעצמו את היכולת! כי זה העניין במוטיבציה: צריך לרצות. 

– שנו את ההסתכלות שלכם על ההתנהגות של הילד: 
משפטים כמו "מה אכפת לי מהציונים"  או "תעזבי אותי, אני לא טוב בזה", מעידים בד"כ על מנגנון הגנה (מפני מה? מפני ביקורת ואכזבה, כמובן…) ולא על חוסר אכפתיות או היעדר מוטיבציה. אל תתבלבלו.

– כשהילד אומר "זה משעמם" אל תגידו מיד "מוותר לעצמו": 
נסו להבין מה העניין האמיתי: אולי יש כאן קושי אמיתי? אולי הילד חושב באמת שהוא לא מסוגל להצליח, ופשוט התייאש (שזה מטריד)? או שאולי (מטריד לא פחות) הוא חושב שצריך לנסות רק אם ההצלחה מובטחת ובעצם הוא נמנע מההתמודדות? כשתבינו את העניין האמיתי", תוכלו לתת לו מענה. 

אה, ותזכרו גם, שתמיד ייתכן שזה באמת לא מעניין אותו…

– השקו את מה שאתם רוצים לגדל: 
בד"כ מוטיבציה מחוברת אצלנו לפעולה ולמאמץ. אז שקפו להם את היכולת שלהם להשקיע, החמיאו על התמודדות טובה, על מאמץ והשקעה, למדו אותם שהניסיון חשוב ולא רק התוצאה, והראו – בדיבורים ומעשים –  שאתם מאמינים בהם. 

– הכי קשה – אל תוציאו את החשק…. 
תשכחו קצת מהביקורת, מההשוואות, מההוראות והפקודות, מהתחרות, ואל תעמיסו על כתפיהם ציפיות מופרזות. אם הילד צילם תמונה טובה ומראה לכם, אפשר סתם להתפעל. לא צריך מיד המלצות לשיפור, ולא חובה מיד להירשם לחוג צילום בתור "הצלם המשפחתי". בקיצור, אל תבקרו ואל תלחיצו. אם הוא ימשיך ליהנות מצילום, יהיה זמן גם לשיפורים וגם לחוגים. 

– וכרגיל, הכי חשוב –  דוגמא אישית!  
רוצים ילד שפתוח להתנסויות? שרוצה ללמוד? שמוכן להתאמץ? כדאי שיראה איך אתם לומדים דברים חדשים גם בגילכם (המופלג), איך אתם לא מתייאשים כשקשה לכם, איך אתם משקיעים מאמץ כשצריך ואיך אתם נהנים מפירותיו. 

ואם תשמעו מהילד "לא אכפת לי", "זה קשה לי מדי" או "אני לא טוב בזה", 

זה בדיוק הסימן שלכם להיכנס לפעולה. פעולה חיובית, מחזקת, מעודדת, מאמינה. 
היא שם, המוטיבציה, וכל מה שאתם צריכים זה לתת לה להתגלות.    

ועוד דברים מ-שמעותיים במ' של הורות: מצוינות, מעורבות, מועילות, מסוגלות, מאבקי כח, מנהיגות, מריבות, מתנות… בטוחה שיש לכם עוד! 

נ

ניהול קונפליקטים

"הדרך היחידה שבה אדם יכול להנהיגנו היא להחדיר בנו את האמונה בכושרנו להנהיג את עצמנו"  (הנרי מילר)  

"ניהול קונפליקטים" – נשמע כמו מושג מעולם העבודה. ת'כלס, הוא לגמרי לגמרי קשור גם בבית. 

איך? 
קונפליקט נוצר כאשר לשני צדדים (או יותר) יש צרכים או רצונות מנוגדים, והם תלויים זה בזה להשגתם של אותם צרכים. נשמע מוכר? 

עכשיו תדמיינו ששני הצדדים (או יותר) נמצאים אצלכם בבית (טוב, אתם עשיתם אותם…), 

והם מביעים בקול גדול את צרכיהם ורצונותיהם, את אי שביעות רצונם אחד מהשני ומהמצב בכלל, פוצחים במחאה קולנית ומעצבנת, ומהר מאוד גם מנסים לגרור אתכם לקונפליקט שלהם… 

נשמע עוד יותר מוכר?   
אז גם בבית (ובכל גיל…) צריך לנהל קונפליקטים, ולא רק שכדאי לעשות זאת בדרך יעילה ומכבדת שתוביל לשיתוף פעולה, אלא שצריך גם ללמד את החוכמה הזו גם את הילדים שלנו. 

מורים לחיים, כבר אמרנו?  
איך אפשר ללמד שני ילדים צועקים ורגוזים לנהל את הקונפליקט שלהם בצורה נכונה?  

אז זהו, שכשהם צועקים ונסערים אי אפשר ללמד כלום. הנאום הכי יפה ייפול כאן על אוזניים ערלות. אף אחד (גם אנחנו) לא פנוי לתובנות וללמידה כשהוא נסער, כועס או פגוע. 

אבל אם תפסתם את זה רגע לפני הטורנדו, או שאתם אחריו, אפשר להדגים (דוגמה אישית! לא נאומים!) איך מתנהלים בקונפליקט.

באמת איך?  
הנה הצעה עם פרוטוקול "מלא", מוזמנים התנסות, רק תזכרו להתאים לסיטואציה, לגיל ולהבנה:  

– העלאת הנושא: נגיד שבכל נסיעה הילדים רבים מי יושב איפה באוטו (איך ידעתי? מניסיון…). במצב רגוע, לא תוך כדי נסיעה (!), הזמינו אותם לשיחה והציגו את הבעיה: "בהרבה נסיעות שלנו אתם מתחילים לריב… זה לא נעים לי ובטח גם לא לכם".  

– הקשבה: תנו לכולם להביע את רצונותיהם. אם הסיפור מתארך (כמו שרק הם יודעים להאריך אותו…) , תמקדו אותם ע"י שיקוף: "אז אתה אומר שאתה רוצה לשבת בצד כדי לראות את הדרך". 

– הביעו אמפטיה לשני הצדדים, הראו להם שאתם רואים מה הם מרגישים: "אני מבינה שקשה לך לישון כשאתה יושב באמצע", "באמת קצת צפוף מאחורה".

– וכאן החלק המרכזי: שתפו את הילדים באחריות למציאת פתרון: "מה אתם מציעים?" "מה נעשה בנסיעה הבאה?"

לילדים קטנים – הציעו אתם שני פתרונות לפחות, כך שהם יצטרכו לבחור. 

והגדולים יותר – התייחסו ברצינות לפתרונות שלהם. אפשר למשל לרשום את ההצעות על פתק, לדון בכל פתרון, לבדוק מחירים ורווחים (כדי להיזכר למה חשוב שהם יבחרו, אל תתעצלו, תקפצו לקרוא את האות ב' – "בחירה"). 

– החליטו יחד על הפתרון, והודיעו שאתם מנסים אותו למשך זמן מוגדר (והגיוני). אחרי הזמן הזה – בדקו איתם עם עבד , ואם לא –  פתחו את "רשימת הפתרונות" לדיון מחדש. 

– ובנסיעה הבאה, כשיצוץ הקונפליקט מחדש (בואו לא נהיה תמימים, כן?), הזכירו להם את ההחלטה שקיבלו. בלי כעס. 

זה הכל…  
העניין (והאתגר) הוא לתרגל את צורת ההתנהלות הזו שוב ושוב. 

נכון שזה לא קל, ולוקח זמן, אבל תזכרו שבהתנהלות כזו, כשאתם מאפשרים להם למצוא פתרון ולהתנהל לפיו, כולם מרוויחים. 
כי הם ייטו יותר לקיים את הפתרון שהם הציעו, אז יש יותר סיכוי ל"שקט", כי הם מתנסים בלקיחת אחריות על מעשיהם, כי הם לומדים שיש ביכולתם למצוא פתרונות בעצמם, ולסמוך על עצמם, 
וכי ככה יש יותר סיכוי שיעשו זאת עם האחים שלהם – ואחר כך בחיים בכלל: שיתנהלו היטב גם בקושי ובקונפליקט, בלי לעבור לצעקות ועלבונות, אבל גם בלי לוותר מיד, ושידעו לפתור בעיות ועימותים מתוך הקשבה, כבוד וחשיבה משותפת. 

וזה מה שרצינו, נכון?

ועוד דברים נ-פלאים בנ' של הורות: נחת, נדיבות, נוכחות הורית, נשיקות וחיבוקים, נוער…   בטוחה שיש לכם עוד! 

ס

סמכות הורית

"התנהג כמו המבוגר שאתה רוצה שהילדים שלך יגדלו להיות"
(ל.ר. נוסט
)

בואו נדבר על סמכות הורית, או: "למה אין לי את "המבט" של אבא שלי?". 
הרבה הורים אומרים לי "אני לא דיברתי ככה לאמא שלי" או "מספיק שאבא שלי היה מסתכל עלי…".  למעשה, אחת הסיבות העיקריות שמביאה אלי הורים להדרכה או לסדנת הורות, היא התחושה של קושי לייצר סמכות הורית ולשמר אותה, 
ויותר מזה – המחשבה שבשביל להיות "סמכותי" אני צריך להרים את הקול, לחזור על עצמי "מיליון פעם" ואפילו להעניש. 

ולמה זה קשה לנו? 
כי אף אחד לא אוהב לחשוב על עצמו כצועק, כי כולנו רוצים אוירה טובה בבית, כי כולנו רוצים להרגיש שהילדים שלנו מכבדים אותנו, 
וגם  – כי פעם (לפני שהיו לנו ילדים) חשבנו שנהיה גם חברים שלהם וגם הורים סמכותיים. 

אבל גילינו שזה לא כל כך עובד ככה… 
כי סמכות הורית "של פעם", כזו עם "המבט", הייתה יעילה מבחינת הצייתנות והכבוד (שלא לומר יראה), אבל הרבה פעמים היה לה גם מחיר. מחיר של פחות שיתוף, בוודאי בקשר לדברים הקשים יותר, לפעמים הסתרה (כדי "לא לפגוע"…), מחיר של ריחוק דור ההורים מחיי היום יום של הילדים.  
והיום – כשהמקום של הילד הוא יותר במרכז חיינו, ואנחנו יותר מתחשבים בצרכים וברצונות שלו, 
רובנו רוצים להיות יותר שותפים (לא "חברים", כן?), ולדעת יותר מה הם עושים, וחווים, ומרגישים.   

אבל לפעמים, ומרוב רצון להיטיב עם הילד, אנחנו קצת מאבדים את זה. 
לא קובעים גבולות, לא עקביים, לא יוזמים ומטילים את האחריות להחלטות על הילד . 
ואם זה לא טוב לנו – רק תחשבו כמה זה יכול להיות מפחיד לילד, 
וכמה זה לא הוגן לקחת ממנו את הסמכות ההורית הבטוחה, המגינה והמנהיגה שהוא זקוק לה. 

אז מה כן עושים? 

בונים את הסמכות ההורית שלנו על מערכת יחסים טובה ומכבדת. שזה אומר – נותנים במקביל גם חום וחיזוק, וגם גבולות.   
"חום וחיזוק" פירושם שאנחנו מגייסים את הילד לשיתוף פעולה, 
מראים לו שמקומו במשפחה שלנו בטוח (גם כשאנחנו כועסים), שעזרתו נדרשת ומוערכת. 
בונים (בדרך של דוגמה אישית – מוזמנים לקרוא שוב את האות ד')  תקשורת מקרבת ותומכת, כזו שמאפשרת לומר הכל : לחשוף רגשות ומעשים "רעים", לשתף ברעיונות בלי חשש שיזלזלו בנו, לשאול שאלות ולקבל מענה מכבד. 
ו"גבולות" פירושו שאנחנו, ההורים, מייצרים מערכת כללים שתיתן ביטחון וחופש פעולה במסגרת ברורה. חושבים טוב מה אנחנו רוצים, ועל זה עומדים, בצורה מכבדת וברורה (ועכשיו מוזמנים להציץ בג'- גבולות). 

תדעו, 
שסמכות הורית אמיתית מגיעה כשאנחנו נותנים את שני הדברים, 
באופן עקבי ובאהבה רבה. 
ואם יש סמכות הורית מיטיבה, יש יותר סיכוי לס-בלנות, ס-ובלנות, ס-ליחה, וס-יפוק.  

ועוד דברים ס-בבה בס' של הורות: סובייקטיביות, סבלנות, סובלנות, סיפוק, סרבנות, סימפטיה…בטוחה שיש לכם עוד!

ע

עונשים

"אי אפשר ללמד ילד להתנהג טוב יותר על ידי כך שנגרום לו להרגיש רע יותר. כשילדים מרגישים טוב יותר,  הם מתנהגים טוב יותר"
(פאם לאו)  

הנה משהו שאני ממש לא אוהבת. אבל מה לעשות, חשוב. בעצם, חשוב שלא…  עונשים.  

מי שלא מעניש, מוזמן לדלג. ומי שזה בכל זאת קורה לו, והוא מתלבט אם בכלל ומה ומתי ואיך, ומרגיש כעס לפני ואשם וחרטה אחרי, שיישאר איתי רגע. 

אז מה קורה כשאנחנו מענישים? 
בדרך כלל אנחנו מגיעים לעונש כשאנחנו כבר כועסים ממש. ואז, הרבה פעמים אנחנו לא חושבים אלא "שולפים". 
שולפים עונש שחוזר על עצמו בלי קשר לעניין ("לך לחדר!"), שולפים דרישה לא הגיונית ("תחשוב על מה שעשית!" סורי, לא סביר) או עונש נטול פרופורציות ולא אמין ("לא תלך לחברים יותר!"). וגרוע מזה, הרבה פעמים שולפים גם דיבור תוקפני ומעליב ("חוצפן שאתה!" "בבית שלנו לא יהיה ילד אלים!"). 

ומה קורה? 
במקום "ללמוד" מהעונש, הילד שעכשיו הושפל יהיה עסוק רק בעלבון שלו, ב"מה עשו לו" ואולי בתוכניות "נקם" (יותר אני לא מדבר עם אבא!). ולהבא, הסיכוי שישתפו אותי במשהו "לא טוב" יורד, 

ובכלל – מערכת היחסים בינינו נפגעת והאווירה הופכת ללא נעימה. וכבונוס מיוחד, אנחנו גם מרגישים רע עם עצמנו…  

אז מה עושים? 
קודם כל נחשוב (ומי שעוקב אחרי כאן יודע שזה תמיד ה"קודם כל" שלי): 
מה מטרת העונש? נכון, ללמד. מה ללמד? ללמד מהי ההתנהגות הנכונה, איך כ ן מתנהגים. 
ואם אנחנו מסכימים שהרעיון הוא ללמד, ולא לפרוק את הכעס שלנו (אם כי, איך נאמר, קרו מקרים…), אפשר להסכים גם שאנחנו מראים לילד מה התוצאה של המעשה שלו. 

מה פירוש "תוצאה"? 
"תוצאה" פירושה שיש קשר הגיוני בין ההתנהגות הלא טובה לבין מה שקורה בעקבותיה. למשל: 
הילד "עושה סצינות" בדרך למקלחת? אז היום לא נספיק לספר סיפור לפני השינה. 
הילד מרביץ? אנחנו מרחיקים אותו מההתרחשות, במטרה ללמד שמי שמרביץ מקומו לא איתנו כרגע (כרגע!) 
הילדים רבים באוטו ברמה ש"מטריפה" אתכם? לא נוכל להמשיך ולנסוע כך. וכן, אולי פעם אחת נצטרך להודיע בצער שחוזרים הביתה, כי "ההתנהגות הזאת מפריעה לנהג להתרכז וזה מסוכן לכולנו".  
נכון, לא קל, אבל סיכוי סביר שבפעם הבאה ההתנהגות המסוימת תפחת, וגם אם לא מיד – תהיו עקביים. בסוף הם ילמדו שיש התנהגויות שאין להשתמש בהן, ועל הדרך – שיש כאן סמכות הורית ברורה.   

טוב. חשבנו, מצאנו תוצאה הגיונית והולמת. ועכשיו? 
– אין צורך בצעקות ובכל מיני אמירות מעליבות. היו תקיפים אבל אדיבים, וכמובן עקביים. 

– פרופורציות. לא לאבד עשתונות כשמשהו לא בסדר. כשהילד  מתקשה להיפרד מחבר, לא מיד "לא נבוא יותר". כי כשהתוצאה מוגזמת, בד"כ אנחנו לא עומדים בה, והנה חזרנו לאיומי סרק. 

– לא להכפיל עונשים. הילד התנהג לא יפה בגן וזכה לתגובה מהגננת? אין צורך להעניש אותו שוב. 

– ובעיקר, שימו לב, שלמרות שהגבול בין תוצאה לעונש נראה לפעמים דק, יש הבדל גדול: 
בעוצמת הרגשות, בניסוח ובטון הדברים, בקו שמחבר בין ההתנהגות הלא תקינה לבין התוצאה שלה, ולכן, וזה הכי חשוב – במה שהילד לומד באמת. וזה מה שרצינו, שילמד. 

ע-ד כאן הפעם.   

ועוד דברים ע- ליזים בע' של הורות: עידוד, עצמאות, עקרונות, עבודה, עשייה, עקביות, עייפות… בטוחה שיש לכם עוד!   

פ

פינוק

"לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו"
(גבריאל גרסיה מאראקס
)

מכירים את המשפט "את מפנקת אותו יותר מדי"? או "מספיק לפנק, שהיא לא תתרגל!" 

מעניין… כי כולנו אוהבים להתפנק, אז למה לא? מה זה בכלל "להתפנק"? 
אני היום מפנקת במחשבות על פינוק. 

שתי משמעויות שונות למילה "פינוק" (כן, גם במילון. מוזמנים לבדוק אותי).  

משמעות ראשונה קשורה בכיף ועונג. כלומר: חיבוק, אהבה, מבט, אמירה, מחוות קטנות… כל דבר שגורם הנאה, ושאומר לילד שלי: "אני אוהב אותך, כיף לי לשמח אותך". כאן, בעיני, אין דבר כזה "להגזים". תהנו מזה (כל עוד, כמובן, אנחנו באמת גורמים הנאה… לא לכל ילד ולא בכל גיל חיבוק נחשב כיף גדול). 

אבל המשמעות השנייה של פינוק, היא "וותרנות יתרה". ובהגדרה האדלריאנית – "מתן שירותים מיותרים", כלומר – עשייה קבועה בעבור הילד של דברים שהוא בהחלט לעשות מסוגל בעצמו. 
הילד יכול לקום בעצמו ולקחת מים, להביא ספר או להתלבש, ואנחנו בכל זאת עושים זאת בשבילו כשהוא רק מבקש. ואח"כ:  הילד רב עם חבר – אנחנו מתקשרים לאמא שלו כדי לפתור את העניינים. התלמיד הצעיר שלנו רוצה לעבור מקום בכיתה או לערער על ציון – אנחנו מתקשרים למורה ומדברים בשמו…  

למה בעצם? 
בעיקר כי אנחנו רוצים ש"יהיה לו טוב", "שיהיה מאושר". מי לא רוצה שהילד שלו יהיה מאושר כל הזמן? שהמציאות תאיר אליו את פניה באופן קבוע? אין הורה כזה… 
ולכן, הרבה פעמים כשאנחנו רואים שהוא עצוב, או פגוע, או מתקשה, אנחנו רצים באהבה רבה "לעדן" ו"לרכך", "להקל", "לפתור" "לתקן" ו"לסדר" את המציאות כך שתהיה יותר נעימה לו. 
בדרך אנחנו קצת שוכחים עקרונות, לפעמים מכופפים גבולות (ומשאירים לילד לקבוע אותם בעצמו, שיהיה לו נוח…), ומונעים ממנו מאמץ והתמודדות עם אתגרים וקצת עם אכזבות ותסכולים. 
הכל כדי שהילד יהיה שמח ומאושר. 

אלא ש"אושר" הוא מושג קצת חמקמק. 
כי בעצם, בלי כוונה, אנחנו מגדלים ככה ילד שלא מכיר את יכולותיו, לא יודע שהוא מסוגל להתמודד עם אתגרים או לפתור בעיות, שלא למד להיות מתוסכל "בקטנה" לפני שהגיע לתסכולים הגדולים יותר, שלא זכה לטעות ולהתרומם מהטעויות שלו, ושלא חווה את ההרגשה של להיות עוזר ותורם ומועיל.  
ויותר מכך – אנחנו מגדלים ילד שסבור שהוא ומרכז העולם חד הם. 
זה נשמע כיף, אבל, אתם יודעים, זה לא כל כך מדויק… 
ואם אני רגיל שההורים שלי קמים לכל ציוץ, מזדעקים לכל בקשה, ומסדרים את העולם כדי שיהיה לי נוח תמיד, צפוי שיהיה לי קצת יותר קשה כשאגלה  (במפתיע!) שלגננת יש עוד כמה ילדים להתייחס אליהם, שיש תור בדרך למגלשה, שהחברים שלי לא תמיד יסכימו לשחק במשחק שאני רציתי או שלא תמיד יבחרו אותי לקבוצה או לתפקיד שארצה.  

מי יכול להיות מאושר ככה? 

אז – תראו אהבה, תעשו כיף לילדים, אל תחסכו בחיבוקים ובחיזוקים. 
אבל לאט לאט, ובהתאם לגיל – 
למדו אותם לפתור בעיות, להתמודד, להתאכזב אבל לקום מחדש, להרגיש מועילים ותורמים. 

עדיף שאת הקושי הראשון יפגשו כשאתם שם, מוכנים לתמוך ולרפד, אבל לא לעשות במקומם. 
וככה, כשיפגשו את אתגרי העולם, הם יהיו כבר קצת מנוסים, יותר סומכים על עצמם ויודעים שהם מסוגלים לעזור לעצמם ולאחרים. 
וזה, אם אתם שואלים אותי, תנאי ראשון לאושר.  

מסכימים? 

ועוד דברים פ-עילים בפ' של הורות: פרפרים בבטן, פלא, פחדים, פרופורציות, פרשנות (הכי חשוב)… בטוחה שיש לכם עוד!  

צ

"צא ולמד"

"סוד ההליכה על המים טמון בידיעה היכן מונחות האבנים"
(הֶרב כהן – מתוך “you can negotiate anything”)  

הנה מחשבות על ביטוי שאהוב עלי: "צא ולמד". קבלו בבקשה:

1."צֵא וּלְמַד": 
כמו בהגדה של פסח, בעצם נאמר כאן: "בואו נבין מה קורה כאן" או "בואו נראה מה למדנו מהעניין הזה". מה זה קשור להורות? 

החיים שלנו בנויים מהרבה עניינים, התרחשויות ואירועים קטנים, חלקם מתוכננים וצפויים וחלקם פשוט  "מתגלגלים" – לפעמים כמו שרצינו והרבה פעמים לא. לפעמים התכוונו לטוב ויצא ויכוח, רצינו שיהיה "כיף" ובסוף הילדים בכו, רצינו להראות למתבגר שאנחנו "מגניבים" ויצאה פדיחה ועלבון…  
בקיצור, משהו הפך ל"עניין" לא נעים, שהשאיר את כולם כועסים או פגועים ובתחושה לא טובה.  קורה! 

אז מה עושים כדי שלא יקרה שוב? "יוצאים ולומדים". 
שזה אומר – בואו נחשוב, מה אפשר להסיק מהמקרה הזה? איך אני יכול למנוע את חזרתו? מה אפשר לעשות אחרת? ואני מבטיחה לכם שאם תשקיעו חשיבה – יהיו לכם תובנות ו"הצעות לשיפור", כל אחד לפי הסיטואציה ולפי דרכו.  

תאמרו: "חכמת הבדיעבד". נכון! 
אבל אם לא נחשוב ונלמד, זה יקרה לנו שוב ושוב… ואם כן ננסה להבין מה קרה ומה אפשר ללמוד מזה, רוב הסיכויים שהפעמים הבאות יהיו מוצלחות יותר.  

תאמרו: "זה קשה לחשוב כשאני כועס". גם נכון! 
אז תחשבו על זה אח"כ, כשתירגעו. 
ובהזדמנות זו נזכיר שגם הילד לא יכול ממש לחשוב כשהוא כועס… 

הורות מודעת היא אחד האתגרים הגדולים שלנו, ודרך חשובה ויעילה להתמודד עם האתגר הזה היא ללמוד מהניסיון שלנו. להבין מה היה טוב ולחזק אותו, ומה היה פחות טוב ולשנות אותו. ובשביל זה צריך לחשוב – שוב ושוב – לאן אני מכוון, מה עשיתי ומה אני יכול לעשות אחרת כדי להתקדם לשם. צאו ולימדו.

2. "צְאוּ וְלמְדוּ":
למדו את הילדים. דוגמה אישית, זוכרים? כשהילדים שלכם יראו שאתם עושים את העבודה של "צא ולמד", כלומר חושבים, מסיקים מסקנות, ומנסים לשפר – הם ילמדו את הדרך הזו מכם. כשתאמרו להם: "אתם יודעים מה? חשבנו על מה שקרה והבנו ש…", הם לא יחשבו ש"נכנעתם" או "ויתרתם", ולא ייפגע כבודכם, אלא להיפך – הם יראו שאתם חושבים, ולא "סתם אומרים". ולא רק שהם יכבדו אתכם על זה, אלא ילמדו מכם את היכולת לחשוב, להסיק מסקנות, לתקן ולהתקדם.

3. "צְאוּ וְלִמְדוּ": 
לפעמים, כשזה קשה, ואנחנו מוצאים את עצמנו כועסים על הילדים ובעיקר על עצמנו, מסתכלים על היומיום והאווירה בבית וחושבים שרצינו טוב יותר –  
אפשר פשוט לצאת וללמוד, פשוטו כמשמעו. לצאת מדלת אמותינו, וללכת ללמוד, להתייעץ, לקבל הדרכה. יש מגוון אפשרויות: מפגשים אישיים, סדנה להורים או  הרצאות נקודתיות על נושא שאתם מתלבטים בו.  תזכרו שאף אחד לא נולד עם הכשרה להורות, ושרוב ההורים שמסביבכם מתמודדים עם אתגרים דומים ומתלבטים פחות או יותר באותן שאלות (מי שלא מאמין שיבוא לסדנה…). 

אז מה יותר הגיוני מלצאת וללמוד? צְאוּ וְלִמְדוּ.
4. ומשהו אישי על "לצאת וללמוד" בכלל:   
אני אוהבת ללמוד. נהנית להרחיב את הדעת, להעשיר את "ההארד דיסק" שלי בדברים חשובים (וגם פחות חשובים, מודה), להזיז את גלגלי המוח… כל סוג של חשיפה והתנסות הוא מעניין ומבורך בעיני (טוב, נו, לא אשקר  – חוץ מספורט, לצערי). זה יכול להיות חוג יצירה שבועי, קריאה, האזנה להרצאה מוקלטת תוך כדי טיול עם הכלבה, יציאה מהבית להרצאה, קורס או סדנה…  

נכון, יש שנים שזה קשה יותר, אבל המאמץ משתלם, באמת. ולא רק לי. 
כי כל דבר ש"ממלא" אותי, משמח ומעשיר את מי שאני כאדם – מאפשר לי "למלא" ולהעשיר את מי שהילדים שלי הם, כבני אדם. 

צ-ודקת?   

ועוד דברים צ-והלים בצ' של הורות: צמיחה, צניעות, צחוק, צעקות (קורה), ציפיות, צייתנות, ציונים… בטוחה שיש לכם עוד! 

ק

קסם

"כל הדברים, מבהיקים כיפים,
כל היצורים גדולים כקטנים,
כל הדברים, נבונים כמופלאים,
את כולם ברא אלוהים
"
(ססיל פראנסיס אלכסנדר
)

כמעט בכל סדנה שלי יש מישהי שצריכה ללדת מיד בסיומה. מין "תינוק סדנה" כזה, שכל הקבוצה שמחה בהגעתו לעולם. 

הקטע שלפניכם נכתב במקור ליולדת מאחת מקבוצות ההורים, והוא מוקדש באהבה לכל ההורים החדשים (והוותיקים) שבעולם, ובמיוחד לקצוות: למי שממש עכשיו לוחצת בחדר לידה, ולמי שצעיר ילדיו כבר יוצא לחיים משלו.   

יש קסם בהורות.
יש קסם ביצירה, בצמיחה של חיים, בסימני החיים שנשלחים מבפנים בדפיקות רגליים קטנות, וברגע המיוחד הזה, שבו מגיח לעולם אדם חדש, והוא חסר אונים ותלוי לחלוטין, וכל מה שהוא מצויד בו לדרך הוא "הדבר הזה", שאין לו שם חוץ מקסם. 

יש קסם בכך ששני אנשים צעירים, שסבו עד היום סביב עצמם, לחוד וביחד, מקבלים בבת אחת ציר חדש שמסביבו מסתובב העולם, וזה ציר טוטאלי ורחב היקף ואין ממנו מנוחה או הפסקה. 

יש קסם באופן שבו הם לומדים להסתובב על הציר, לידו ואיתו, ובריקוד איטי, מעייף ומלא אהבה, הם יצליחו להניע אותו בדרך משלהם, למקום משלהם, וקצב החיים של המערכת הזו יהיה חדש ואחר ומיוחד רק להם. 

ויש קסם בעובדה שכל ילד חדש יטלטל שוב את עולמם, יביא איתו ציר תנועה נוסף, אהבה חדשה וגם התמודדויות חדשות, עבודה רבה ותגמול רב לא פחות, ושוב תקבל המשפחה פנים חדשות, שונות אבל דומות, ומשתנות כל הזמן. 

יש קסם באופן שבו ילד קטן מחזיר אותך למשחקי ילדות ולבילויים כיפיים של ילדים, רותם אותך לצאת מעצמך ולפתח קשרים חברתיים חדשים וישנים, חושף אותך להתרחשויות ואירועים שלא היית שומע על קיומם, שולח אותך לטיולים ולחוויות שכבר שכחת או שלא הכרת.  

יש קסם בכך שההסתכלות שלך על העולם היא לא רק בעיניים מבוגרות אלא שוב בעיניים של ילד. שוב מסתכלים על הדרך בנסיעה, אולי נאתר חיה או צמח או קשת בענן, ואפשר יהיה להצביע ולומר: "תראו, קשת!"  

יש קסם בלראות את מה שאמרת אתמול, או לפני שנה, יוצא מהילד שלך פתאום: 
אולי בשפה ילדותית, אולי בהקשר שלא חשבת עליו, אולי מקבל צורה חדשה, אבל – זה מה שאמרת, שלימדת, שהעברת הלאה, והנה זה הבשיל ונולד. 

ויש קסם מיוחד כשהילד הזה, שהמילים והמחשבות שלך יצאו פתאום מפיו, הוא נער מתבגר, כזה שבד"כ מביע התנגדות וריחוק. מסתבר שהוא בכל זאת שומע… 

אפשר לחייך בסתר.  

יש קסם באופן שבו פעוט הופך לילד, למתבגר, לאיש צעיר, ובאופן נסתר אבל גם גלוי כל כך, חלק ממנו הוא מי שאת. שאתה. שההורות שלכם. 

יש קסם ביכולת שלך להשפיע באופן כל כך עמוק על אדם אחר, על רווחתו הפיזית והנפשית, על תפיסת העולם שלו, על דרכי ההתמודדות שלו, על האופן שבו הוא מתייחס לעצמו ולסובבים אותו, על אמונתו ביכולתו ועל מידת זקיפות הקומה שבה הוא מסתובב בעולם. 

יש קסם בלהסתכל על האדם הזה ולדעת, מבפנים והכי עמוק שאפשר, מהי נחת. 

יש קסם בהורות, 
וזה עושה את הקסם גם בנו. 

ועוד דברים ק-סומים בק' של הורות: קלילות, קרנבל, קושי, קצב… בטוחה שיש לכם עוד! 

ר

רגשות

"מה שילד לא מקבל הוא לעיתים רחוקות ידע לתת"
(לא ידוע)  

בואו נדבר קצת על רגשות. 

רצינות, בבקשה, שהרי, בואו נודה – לרובנו זו לא "שפת אם", ואנחנו לא מספיק מיומנים בה. חבל…

למה לדבר על רגשות? 
כי אם אני מבין מה אני מרגיש (הערה: אני בכוונה כותבת כאן בלשון זכר. למרות הסטיגמה הכללית, לבנים יש יכולת להרגיש לא פחות מבנות… ), אני יכול לשאול את עצמי שאלות כמו "למה אני מרגיש כך?" או "איך אני יכול לשנות את ההרגשה?"  ולהתקדם משם.
אם אני מבין מה אני מרגיש, אז התחושות שלי לא מבלבלות אותי ופחות מלחיצות אותי, ואני יכול יותר לשלוט בפרשנויות ובהתנהגויות שלי. 
ואם אני מבין מה אני מרגיש, יש יותר סיכוי שאבין גם איך אחרים מרגישים. 

ומה זה קשור להורות? 
כי אם אני מצליחה ללמד את הילד שלי להבין את רגשותיו, להיות מסוגל להביע אותם, לראות את רגשות האחר – אני מקל מאוד על חייו. וגם על חיי, כמובן… 

הנה דוגמה: נגיד שקרה "אירוע" בבית הספר  – ריב בין חברים, עניין עם המורה, כיתה חדשה וכו'. מסביב לכל אירוע יצוצו רגשות: דאגה, חשש, סקרנות, ביישנות, לפעמים כעס, אכזבה, התרגשות ו… וכשכל כך הרבה רגשות קיימים במקביל ומתערבבים, לפעמים יוצאת החוצה התנהגות שקשה לנו להבין או לקבל, ואנחנו כועסים (ומענישים? חפשו את האות ע', כתבתי על זה שם), ו גם הילד לא בטוח מה בדיוק קורה לו, ומה לעשות עם זה… 
אז בשביל לעזור לו להתמודד, לוקחים נשימה וחוזרים מההתנהגות לרגשות: 
שלב ראשון – מבינים מה הרגש 

נשמע פשוט? זה לא. 

במיוחד לילדים – כי לא תמיד יש להם אוצר מילים רחב מספיק, כי לא תמיד הם ישייכו מילה לתחושה, וכי לא תמיד הם מרגישים בטוחים לבטא את הרגש.  

כאן אנחנו נכנסים. 
דברו – ביומיום! – לילדים באופן שיחשוף אותם למנעד הרגשות שיש לנו, ולשפע שהעברית מציעה. 

דברו על הרגשות שלכם בכל מיני הקשרים, למשל "היום הייתי מאוד גאה בעבודה",  ועזרו לילד לזהות את שלו: "אני בטוח/ה שכעסת מאוד אם דיברת ככה לחבר" . שיקוף הרגש "עושה סדר" לילד, עוזר לו לפרש את המצב ולחוש שליטה.  

ולא פחות חשוב, אתם מראים כך אמפטיה, ויש תחושה של "אמא/אבא מבינים אותי", וזה כשלעצמו הרבה פעמים מרגיע ומחזק. 
ואם נחזור על צורת הדיבור הזו שוב ושוב, ונפתח שיח רגשי בבית, פתאום תגלו ילד שיודע לומר בפשטות שהוא "גאה" "מאוכזב" או "חושש". שלב ראשון לשינוי והתקדמות.   

שלב שני – נותנים לגיטימציה לרגש שהילד מביע.  
לפעמים הילד יבטא רגש שלא נבין את מקורו, או כזה שלא נעים לנו לשמוע. זה בסדר, זכותו להרגיש כך! 
תנו לגיטימציה לתחושה שלו. אל תבטלו רגשות או תזלזלו בהם ("מה אתה כזה עצוב?"), אל תיבהלו מעצמת הרגשות הקשים, ואל תכעסו על שביטא אותם – תמיד עדיף שיצא במילים ולא בדרך אחרת! וכשהרגש השלילי יוצא, "מתפנה" מקום גם לרגשות אחרים.  

שלב שלישי – התמודדות ושינוי 
שאלו את הילד מה גורם לו להרגיש ככה ומה יכול לעזור לו להתגבר. 

הזכירו לו את הכוחות והיכולות שיש לו, ואת הרגשות הטובים (כמו גאווה וסיפוק) שחש כשהצליח להתמודד. כך תעזרו לילד להאמין בעצמו, כי הרי כבר פעם הצליח… 
וזו הזדמנות מצוינת לדבר על התמודדות ולהציע עזרה. 

רוצים לעזור באמת – למדו את הילד להכיר ברגשותיו ולבטא אותם. 
זו יכולת חשובה, והיא תעזור לו לא רק עם עצמו אלא גם מול הסביבה. 
כי מי שמבין את רגשותיו, מסוגל להבין גם את אלו של האחר, 
וזו, חברים, אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו לחיים. 

רגשות הם עניין רציני.  

ועוד דברים ר- אויים בר' של הורות: ראיית הטוב, ריבים, רביצה, רצון, רשת חברתית… בטוחה שיש לכם עוד! 

ש

שייכות

"עבור העולם אתה רק איש אחד, אך עבור ילדך אתה כל העולם"
(לא יודע
)

אות כמעט אחרונה, אבל אני רוצה לחזור לבסיס, ולדבר על שייכות. תחושת שייכות. ואני חורגת ממנהגי וחולקת כאן חוויה אישית שבסופה תובנה עמוקה.   

"תחושת שייכות" היא אותה תחושה שאני מקבל כאשר יש לי מקום בטוח בתוך קבוצה אנושית. 
התחושה שיש מקום שבו לא משנה מה אעשה, עדיין אהיה אהוב ורצוי, מוערך ונחוץ, פשוט מעצם היותי. אלפרד אדלר טען שזו מטרת העל שמניעה אותנו בחיים – הרצון להיות חלק מקובל ואהוב בקבוצה, להרגיש בטוח ו"שווה" בחברה, אם זו המשפחה, הכיתה, החבר'ה בצבא, בעבודה ובכלל. 

מכירים את זה? נדמה לי שכולנו. 

זה הא'-ב' של הגישה האדלריאנית, וחלק משמעותי מסדנאות ההורות (שלי, לפחות) עוסק בדרך לגרום לילד להרגיש שייך ובטוח, אהוב ורצוי, בקבוצה האנושית הראשונה שלו – המשפחה. 
אני לא אנסה להסביר כאן ואין לי "טיפים", זה עניין עמוק וארוך מדי.  

אז מה כן? 
רק דבר אחד, כדי להסביר למה זה כל כך חשוב. אני רוצה להתייחס לדימוי שנתן אדלר לתחושת השייכות: "אוויר לנשימה". כמו שצריך אוויר, כך צריך שייכות. זו הגדרה טובה בעיני  והשתמשתי בה מדי פעם, אבל בכנות – יותר כביטוי. 

עד שהבנתי אותה לעומק, בעומק…  הנה כך: 
ביום הולדתי החמישים החלטתי סוף סוף להתנסות בצלילה.
חשבתי שאם אני שחיינית בסדר, וכבר שנים אוהבת לשנרקל ולצפות בדגים, כנראה שהגיע הרגע להתגבר על פחד הים עתיק היומין שלי. נרשמתי, המדריך נראה נחמד, נכנסתי לחליפת הצלילה וצעדתי (בקושי, זה כבד…) למים, כשאני מרגישה גיבורה עד מאוד ושמחה לחוויה. 
בשנייה – אבל בשנייה! –  שהכנסתי את הראש למים והייתי צריכה לנשום דרך הפיה – הרגשתי שאני נחנקת. אני, שרגילה לנשום דרך שנורקל! איך זה קרה? הוצאתי את הראש החוצה והזכרתי לעצמי שאני רוצה לצלול. ממש רוצה. וגם – שלא תהיה כאן פדיחה. 
ניסיתי שוב, אבל רק בפעם השלישית הצלחתי לסמן למדריך שיאללה, יוצאים לדרך. 

חמש הדקות הראשונות נראו כמו נצח. דגים? אלמוגים? כל מה שחוויתי היה תחושת המחנק. 
כל מה שעשיתי היה לנסות להשתלט על הבהלה ולנסות לנשום, להזכיר לעצמי שיש חמצן בבלון, שיש איתי מדריך (גם אם הוא בגיל של הבת שלי) שאני בקושי חמישה מטר מתחת למים ושאין כרישים… 
רק בחמש הדקות שאחר כך הצלחתי להתחיל להסתכל מסביב,  
ורק בסוף הצלילה נהניתי ממש.

ולמה אני מספרת את זה? כי רק כאן הבנתי את המשמעות של "אוויר לנשימה". 
כי כשהיה חסר לי אוויר, 
אפילו שרציתי להסתכל על כל היופי שהיה מסביב לי, ואפילו שהיו לי הוראות מדויקות ומדריך שליווה אותי, כל המחשבה והעשייה שלי היו מרוכזות בעניין הנשימה. 
רק כשידעתי ביני לבין עצמי שאני בסדר, נושמת, הצלחתי להיזכר מה עושים, איך מניעים את הרגליים ופחות את הידיים, מה פירוש הסימן שעושה המדריך ואיך מסמנים לו ש"הכל בסדר". 
וזה בדיוק העניין עם השייכות. כמו אוויר לנשימה… 

כי אם אין לילד תחושת שייכות טובה, ואין לו מקום בטוח שבו הוא יודע שהוא אהוב בכל עת ומצב, ונחוץ תמיד, מוערך ומסוגל, הוא לא יכול לעשות שום דבר אחר חוץ מלהתרכז במשימה הזו, של מציאת שייכות. 
והוא ינסה להגיע אליה בכל צורה. הוא ינסה למשוך תשומת לב, ייכנס למאבקי כח רק כדי להרגיש "שווה", לפעמים ינסה לרצות, ובעיקר – הוא לא יהיה פנוי ללמידה, להתנהגות "טובה", לשיתוף פעולה, ולהנאה מה"אלמוגים" שהחיים מציעים לו. 
אם תסתכלו טוב מסביב, תראו שיש מבוגרים שעדיין עסוקים בלמצוא שייכות… 

אם תדעו להעניק לילד שלכם את תחושת השייכות הראשונית, זו שאומרת: "כאן, במשפחה שלנו, אתה לא צריך להוכיח. אתה אהוב ומוערך ונחוץ ואנחנו יודעים מי אתה ומה אתה שווה", תתנו לו אוויר לחיים טובים ושלמים, של הגשמה והנאה. 

אה, ועל הדרך יהיו לכם פחות מאבקים ויותר שיתוף פעולה. 
קחו אוויר, זו משימה לא פשוטה. 

עוד דברים ש-ווים בש' של הורות: שלום, שלמות (אוי ואבוי), שמחה, שבועות (הריון), שלווה ושקט… בטוחה שיש לכם עוד!  

ת

תודה

"במקום לצפות, תתחילו להעריך.
העולם שלכם ישתנה באופן מיידי.
"
(טוני רובינס)  

תודה לכל מי שקרא עד פה…  
בואו נדבר על תודה. ועל הכרת תודה.  

הרבה פעמים אני שומעת מהורים את הציפיה להכרת תודה מילדיהם. הרי אנחנו עושים כל כך הרבה בשבילם, מתאמצים, מוותרים, משקיעים, נותנים… ונדמה שאף אחד לא מעריך את זה! 
ולא רק שלא מעריכים, גם כועסים כשמשהו לא מסתדר…  
לפעמים נראה שאנחנו מגדלים "פרזיטים" קטנים!  

אז זהו, שלא. כי בואו נחשוב רגע בהגיון: 
אם אני מרגילה את הילד שלי להתנהגות או לרמת רווחה מסוימת, הוא באמת לא יכול להעריך אותה במיוחד. זה מה שהוא מכיר, וכל נאום בסגנון "אם היית גדל בבית אחר" או "אף ילד לא מקבל מה שאת" הוא רק מעצבן… ( תנסו לחשוב אם באמת התרגשתם כשההורים שלכם אמרו ש"הילדים בהודו (או אפריקה…) היו שמחים מאוד לקבל את הצלחת שלך!". נכון שלא? )
זה לא אומר שאסור להרגיל את הילד שלי לטוב, או קצת לפנק, אלא פשוט שצריך ללכת עם ההחלטות שלנו ולא לצפות כל הזמן שיכירו  לנו תודה עליהן. 

אם החלטתי שאני מכינה כל יום ארוחת צהריים חמה לילדים שלי, וזה מה שהם מכירים, אין סיבה לנפנף בזה כשאני כועסת עליהם. זו היתה החלטה שלי. 
אם החלטתי לעזור בשיעורים פרטיים, לא לצפות שהם יודו לי על זה כל הזמן, ולא להיעלב אם הם קצת מתלוננים. 
כי להעריך אני יכולה רק כשאני מבינה שיש כאן משהו שדרש מאמץ, שאינו מובן מאליו, והרבה פעמים אנחנו מסתירים מהילדים שלנו את המאמץ. 

ובכל זאת, כולנו נשמח לקצת הערכה…  
אז הנה כמה רעיונות איך מעודדים ילד להעריך ולהכיר תודה: 
–  שתפו את הילדים בחלק מעבודות היום יום. 
זו הזדמנות טובה להבין שהסלט לא נחתך מעצמו, שמישהו מחליף את המצעים ושהכביסה לא מתקפלת מעצמה. וזה לא עונש, רק השתתפות במאמץ ותחושה טובה של תרומה ועזרה.   

– תנו דוגמה אישית, ותתחילו לומר תודה לאחרים. 
אפשר להודות לבן/בת הזוג על הארוחה הטעימה, על שנת הצהריים שניתנה לי בהפתעה, על הקשבה. כדאי להודות לשומר בכניסה לגן  ולהסביר לילד על עבודתו, להודות למורה באזני הילד או לשתף בכתיבת הודעת תודה. 
העולם נעשה כך קצת יותר נעים…  והם לומדים מכם!   

– גם לילדים מגיעה תודה! 
הגדולה שמרה קצת על האח הקטן ויכולתם לשוחח בטלפון/לשתות קפה? "תודה חמודה, עזרת לי". 
הילד עזר לכם לסחוב שקיות מהסופר? "תודה, הקלת עלי". הקטן היה סבלני לשיחה עם חברה שפגשת ברחוב? המתבגרת הכינה ארוחת ערב גם לך? המתבגר שיתף אתכם בהתלבטות? 
שום דבר מאלה אינו מובן מאליו. 

אמירת התודה אומרת לילד שלא רק שאני מעריכה את מה שעשה, 
אלא- וזה חשוב יותר- שראיתי. את ההשתדלות, את המאמץ. 
ואם תקפידו לומר לילד תודה אמיתית, יהיה לו יותר רצון להשקיע ולהשתדל, וכמו שאתם תשימו יותר לב לדברים הטובים שהוא עושה, ככה גם הילד ישים לב להשקעה ולמאמץ שלכם. 
ויום אחד, מתישהו, הוא יוכל לומר תודה.  
ואז – וזו ההערכה האמיתית – הוא יתנהג כך עם הילדים שלו.

ת-ודו שאני צודקת. 

ועוד דברים ת-ורמים בת' של הורות: תפקיד, תקשורת, תרומה ומועילות, תהפוכות, תמרונים, תובנות… בטוחה שיש לכם עוד! 

 אז – רוצים לחזק את ההורות שלכם? רוצים לבד, רק אתן/ם ואני? מוזמנים!

דברו איתי:
ענת מישורי דרעי – הורות שבאה בטוב