הרבה פעמים יוצא לי לשמוע משפטים כמו: "יש לו יכולת, הוא פשוט לא רוצה", "היא מוותרת לעצמה" "הוא מאבד עניין בכל חוג"…
הקול הזה נשמע במיוחד כשאנחנו מדברים על בית ספר, על למידה ושיעורים.
מכירים?
נדמה לפעמים שהילדים שלנו נטולי מוטיבציה פנימית.
שהם לא מתעניינים באמת, לא מוכנים להשקיע ומצפים שהכל יבוא בקלות, מוותרים לעצמם, לא אכפת להם… נכון?
אז זהו, שלא נכון. אכפת להם.
כולנו רוצים להצליח. רוצים חוויה טובה, רוצים ללמוד ולהתפתח, לגלות יכולות ולקבל חיזוקים מהסביבה. המוטיבציה הזו טבועה בכל ילד מיום היוולדו. התפקיד שלנו כהורים הוא פשוט לתת לה לגדול ולהתפתח, ולא להפריע.
למה? כי אנחנו רוצים שהאנשים הצעירים שהם יגדלו להיות, יוכלו להניע את עצמם לפעולה, לקבל החלטות, לצמוח ולהתפתח, לקבוע את מסלול חייהם… ובשביל זה צריך מוטיבציה פנימית טובה.
אז איך עושים את זה? איך משמרים ומגדלים מוטיבציה פנימית (כן, גם ללמידה…)?
הנה כמה הצעות:
– הסתכלו על התמונה הכללית:
אם הילד משקיע את כל כולו בתחום מסוים (נגיד, אומנות לחימה, צופים, פאזלים מרובי חלקים או בניית מגדלים מורכבים בלגו) זה בהחלט אומר שיש לו מוטיבציה. שכשהוא רוצה הוא יכול. ותקראו את המשפט הזה כפשוטו, לא בציניות או בהאשמה: איזה יופי שכשהוא רוצה באמת, הוא מסוגל לגייס משאבי זמן ואנרגיה, להתמודד עם קושי ולמצוא בעצמו את היכולת!
כי זה העניין במוטיבציה: צריך לרצות.
– הסתכלו "מעבר" לאמירות של הילד/ה:
משפטים כמו "מה אכפת לי מהציונים" או "תעזבי אותי, אני לא טוב בזה", מעידים בד"כ על מנגנון הגנה (מפני מה? מפני ביקורת ואכזבה, כמובן…) ולא על חוסר אכפתיות או היעדר מוטיבציה. אל תתבלבלו.
– "זה משעמם" אין פרושו שהם "מוותרים לעצמם":
נסו להבין מה העניין: אולי יש כאן קושי אמיתי? אולי הילד חושב באמת שהוא לא מסוגל להצליח, ופשוט התייאש (שזה מטריד)? או שאולי היא חושבת שצריך לנסות רק אם ההצלחה מובטחת ובעצם היא נמנעת מההתמודדות? כשתבינו את העניין המהותי, תוכלו לתת מענה.
ותזכרו גם, שתמיד ייתכן שזה באמת לא מעניין אותו… גם אנחנו לא מתעניינים בהכל. זה מותר, וניתן להבין, ועכשיו המטרה שלנו יכולה להיות – ללמד אותם איך – בכל זאת, גם כשזה לא מעניין – מתגייסים למשימה. מאתגר, אבל למידה חשובה!
– השקו את מה שאתם רוצים לגדל:
מוטיבציה מחוברת אצלנו לפעולה ולמאמץ. אז שקפו להם את היכולת שלהם להשקיע, החמיאו על התמודדות טובה, על מאמץ והשקעה, למדו אותם שהניסיון חשוב ולא רק התוצאה, והראו – בדיבורים ומעשים – שאתם מאמינים בהם.
– הכי קשה! אל תוציאו את החשק….
תשכחו קצת מהביקורת, מההשוואות, מההוראות והפקודות, מהתחרות, ואל תעמיסו על כתפיהם ציפיות מופרזות. אם הילד צילם תמונה טובה ומראה לכם, אפשר סתם להתפעל. לא צריך מיד המלצות לשיפור, ולא חובה גם להכתיר אותו בתואר המחייב "הצלם המשפחתי". בקיצור, אל תבקרו ואל תלחיצו. אם ההנאה מהצילום תימשך, יהיה זמן גם לשיפורים וגם לתפקידים.
– וכרגיל, הכי חשוב – דוגמא אישית!
רוצים ילד שפתוח להתנסויות? שרוצה ללמוד? שמוכן להתאמץ?
כדאי שיראה איך אתם לומדים דברים חדשים גם בגילכם (המופלג), איך אתם לא מתייאשים כשקשה לכם, איך אתם משקיעים מאמץ כשצריך ואיך אתם נהנים מפירותיו.
ואם תשמעו מהילד "לא אכפת לי", "זה קשה לי מדי" או "אני לא טוב בזה", זה בדיוק הסימן שלכם להיכנס לפעולה. פעולה חיובית, מחזקת, מעודדת, מאמינה.
היא שם, המוטיבציה, וכל מה שאתם צריכים זה לתת לה להתגלות.
בהצלחה!
