"עשית שיעורים? בטוח שלא היו?"
"למדת למבחן? חצי שעה זה לא נקרא ללמוד…"
"מתי את מתכוונת להתחיל להכין את העבודה?"
הנה כמה מאפיינים שמשותפים לכל המשפטים מהסוג הזה:
- הם נאמרים בטון מוכיח, ולפעמים בחוסר אמון
- יש סיכוי מצוין שהם נאמרים בדיוק כשבעל המחויבות (להלן – הילד/המתבגר) נמצא בדרכו לפעילות אחרת (או לחילופין, כשהשתרע לנגד עינינו על הספה בדרך לפעילות "כלום")
- יש להם פוטנציאל מצוין להתחיל ריב (מממ…. ולחרב יחסים)
אבל בעיקר, המשפטים האלה מייצגים הורה שלוקח אחריות על הלמידה של הילד…
אחריות על תהליכי הלמידה, על הזמן המושקע בהם, על ביצוע משימות ועל עמידה בדרישות בית הספר. והאמת היא, שהרבה פעמים, מתוך כוונה מאוד טובה, אנחנו אוחזים אצלנו את האחריות להתנהגויות ולביצוע המשימות של הילד.
ומה הבעיה? הרי אנחנו מתכוונים לעזור לו, להקל עליו…
נכון, אבל…. אם האחריות "אצלנו", איך יוכל הילד לפתח אותה אצלו?
אז אם אנחנו בענייני מתבגרים ולמידה, בואו נבהיר שני דברים:
אחד, רוב המתבגרים הצעירים (וכמובן הבוגרים) כבר אמורים להיות אחראים ללמידה שלהם: מתי, כמה ולמה.
שתיים, ובכל זאת, הם מתבגרים וקשה להם לפעמים עם המשמעת העצמית, ואנחנו כאן כדי לעזור (דגש על "לעזור")
שלוש, הם מתבגרים, ולכן הם זקוקים להכרה בעצמאות ובבגרות שלהם, וגם רוצים שתסמכו עליהם.
וארבע, כרגיל – כל ילד שונה, קחו מכאן את מה שמתאים לילד שלכם.
ועכשיו, הנה הצעות:
– הם אחראים ללו"ז שלהם.
לכן הם יחליטו מתי ללמוד למבחן, ואני אוכל רק לבדוק בעדינות: "איך את מתארגנת עם הזמן?" או "זה חומר שקל לך או שאתה צופה שתצטרך ממש להשקיע?"
– הם יודעים מה קל ומה קשה להם, ומכאן גוזרים את זמן ההשקעה.
זה אומר שאני לא אומר "ישבת על זה רק שעה וזהו?" אלא אשאל : "מרגיש שלמדת מספיק?" "את חושבת שאת מבינה טוב את החומר?"
– שיעורי בית? זה באמת שלהם.
אפשר להתעניין: "יש עומס של שיעורים?" ואפשר גם להביע תמיכה ועידוד: "ישבת ממש הרבה היום… כל הכבוד" (וגם, תמיד אפשר להכניס צלחת פירות או קפה קר…)
– להיות עם יד על הדופק, לשאול אם זקוקים לעזרה במקצוע מסוים ("אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה עם פיזיקה. איך זה הולך לך? יש צורך בעזרה?"), להזכיר שאתם שם כשצריך, ואם אומרים לנו שלא – לסגת (נקודתית) בעדינות.
ובכלל, המפתח הוא להתעניין, לא להוריד פקודות.
כי הנה הגיל שבו כבר אי אפשר "להושיב" אותם, להכריח אותם ולחייב אותם ללמוד.
והאמת? מי רוצה? זה באמת, באמת שלהם, בשליטתם ובאחריותם,
אנחנו כאן כדי לעזור.
כשאנחנו באים בגישה כזו – יש גם יותר סיכוי שיעזרו בנו, יתיעצו איתנו, ואולי אפילו יישמו….
וזה מה שרצינו, נכון?
