בלוג

הרבה הורים שאני פוגשת מתלוננים שהילדים (או המתבגרים) שלהם לא משקיעים בשיעורי הבית ובלמידה "טיפה מעבר לנדרש", לא משננים או מעמיקים בחומר מרצונם. 

הדאגה החוזרת היא ש"מה יהיה? אין להם הרגלי למידה". 

באמת מדאיג, לא? כי הרגלי למידה זה כלי חשוב שאנחנו רוצים שירכשו, ורצוי מוקדם ככל האפשר. 

אני רוצה לענות על זה גם בקצרה, אבל גם לעומק. 

בקצרה אומר – שעד שאין קושי, אין צורך לייצר את מה שאנחנו רואים כ"הרגלי למידה" (ישיבה ארוכה על הכסא…). אם בורכתם בילד שהלימודים קלים לו, והוא/היא באמת צריכים להשקיע מעט כדי לעמוד בסולם ההצלחה של בית הספר, אז – למה שישבו לשנן? כמו שאם אתם מרתוניסטים, אין לכם צורך להתאמן לריצת שדה של קילומטר, נכון? 

יום יגיע והאתגר יצוץ, ואז הם ימצאו איך נכון להם ללמוד כשזה "רציני". 

ועכשיו, נצלול לעומק יותר: 

מה בעצם המטרה והתקווה שלנו, כהורים, מבית הספר בפרט ומהלמידה בכלל (חוץ מללמוד כמה דברים)? 

מצד אחד – שיפתחו סקרנות ללימודים, חדוות למידה ואמונה ביכולתם ללמוד,  

ומהצד השני, שילמדו אחריות, ומחויבות וגם – שיש דברים שצריך לעשות, גם אם "לא בא לי". 

בואו נקרא לזה בשמות: מוטיבציה ואחריות.  

על מוטיבציה (וחדוות למידה) אתם יכולים לקרוא במאמר אחר שמתפרסם כאן בבלוג, וכאן נדבר על אחריות.  

אחריות פירושה שאני בוחר/ת במודע מה לעשות (או לא לעשות), וגם נושא/ת בתוצאות. 

בהקשר ללמידה, בואו נניח שמתקיים הקשר ההגיוני בין מידת הלמידה לתוצאה שרואים בבית הספר. כלומר, נניח שאם אני מכינה את שיעורי הבית אני אשלוט בחומר, ושאם אני לומדת למבחן  באמת אקבל בו ציון טוב (אני מדגישה את המילה "נניח" כי כולנו יודעים שהקשר הזה לא תמיד קיים) . 

ובאותה ההנחה, מהכיוון השני – 

אם לא הכנתי את שיעורי הבית, תהיה לזה משמעות בכיתה: אנזף ע"י המורה או שלא אוכל להשתתף בשיעור, ואם אני לא לומדת למבחן אני אקבל ציון נמוך. 

תוצאה הגיונית שכזו, לא טובה ולא נעימה.  

אלא שאנחנו – הורים טובים שכמותנו – מנסים לחסוך מילדינו את התוצאות הלא נעימות: 

לכן אנחנו "מנדנדים" להם שיעשו שיעורים, לפעמים אפילו לוקחים בהם חלק פעיל (עם יד על הלב – מי כאן בנה תיבת נוח? או הכין הר געש שיתפרץ בדיוק בשיעור מדעים?), 

וכמובן – מפעילים סנקציות כדי שילמדו למבחן ("אם לא תלמד לא תלך לחוג"), נוזפים, מביעים אכזבה ובקיצור – גם מקלקלים יחסים על מזבח בית הספר, וגם לוקחים מהילדים את האחריות על הלמידה. 

מה דעתכם שבמקום זה, פשוט לתת להם קצת "לשלם" את מחיר הבחירה שלא ללמוד? 

ואז, אם  יקבלו ציון לא טוב, או שתהיה סנקציה בכיתה על אי הכנת שיעורים – 

לא תיבהלו, אלא דווקא תהיו שם בשבילם. 

אין צורך לנזוף, בנוסח עדות "אמרתי לך". נסו ללכת הפוך: להביע אמפטיה וגם אמון ביכולת. שהרי אם הילד קיבל ציון 60 במבחן בלי ללמוד (גילוי נאות: מבוסס על סיפור אמיתי), זה אולי ציון שמצער אותו (להלן: אמפטיה) אבל גם אומר משהו נהדר על הציון אליו הוא יכול להגיע אם ילמד (להלן: אמונה ביכולת)!

בסופו (ובתחילתו) של דבר, האחריות על הלמידה – כמה, מתי ואיך, צריכה להיות על הלומד. כשהם צעירים – אנחנו עוזרים להם ללמוד להתארגן עם הזמן ועם הציוד, מזכירים ועוטפים, אבל עם הזמן שווה – לכם ולילדים – שהאחריות הזו תועבר אליהם. 

ואל תגידו את המילה "לשחרר!" 

האחריות מועברת לאט, ב"בקרה", בתמיכה, ועם מסר של אמון וביטחון בילד/ה וביכולות שלו/שלה. 

והארה לסיום – אם בבית הספר בוחרים שלא לתת כמעט שיעורי בית (תודה לאל), או לתת מבחנים בתדירות נמוכה בעיניכם (ואולי למצוא דרכים אחרות להעריך את יכולות הילד?), תשאירו את זה להם. "למידה" ו"אחריות" הם מושג כל כך רחב, שיש לכם הרבה מה לעשות בבית בעניין, גם בלי קשר למערכת החינוך.  

שיהיה בהצלחה!