חשבתם פעם על כך שיום בגן או בבית הספר הוא "יום עבודה" בשביל הילד?
יום עבודה לראש – שדורש ריכוז מחשבתי, לפעמים ממש מאמץ של למידה בכמה כיוונים – שיר חדש, או סיור, או פרק בתנ"ך, או חילוק ארוך (ונראה אתכם בחילוק ארוך!)
יום עבודה בשדה החברתי – לחשוב עם מי אני רוצה לשחק היום, לוודא שגם הוא או היא ירצו לשחק איתי, להחליט מתי לוותר ומתי להתעקש (קשה!), לדאוג שאני "בחבר'ה".
יום עבודה פיזי – הקטנים מתרוצצים ומוציאים אנרגיות, זה ברור. והגדולים, שכאילו "רק" יושבים? נסו להיזכר איך זה לשבת על כסאות עץ כל כך הרבה זמן, לשמור על המרחב הקטן שלך, להתאפק ולא להסתובב, לא לקום, לא לדבר. לא פשוט לגוף, לא של קטנים ולא של גדולים.
בקיצור, יום עבודה שדורש איפוק, התנהגות "טובה",
יום עבודה שבו אני צריך להוכיח באופן קבוע שאני "טוב" – תלמיד טוב, חבר טוב, ספורטאי טוב, "קול"…
כל גיל והאתגרים שלו, כל ילד ויום העבודה שלו.
ובסוף יום העבודה?
חוזרים הביתה! לפעמים נרגשים, לפעמים מוצפים, לפעמים מודאגים. לפעמים חייבים לספר, לפעמים רוצים קצת שקט וזמן לעיבוד חוויות.
הבית זה המקום שבו מותר- רגע לפני שיתחיל החוג, לפני שיבואו חברים, או לפני שנצטרך להכין שיעורים – קצת "להתפרק", לנוח מהמאמץ, להיות "אני".
סתם "אני".
ואז מה קורה?
אנחנו, אמא או אבא, נכנסים הביתה (או אולי היינו שם כבר קודם),
רואים ילד ש"לא עושה כלום", ו… מתחילים!
במקרה הטוב, במיוחד עם הקטנים, מיד אנחנו אצים רצים למלא להם את הזמן ב"תוכן חינוכי". שלא יהיה להם משעמם (ואח"כ אנחנו מתפלאים שהם לא יודעים להעסיק את עצמם…),
שלא נזניח את תפקידנו כהורים, שנעשיר אותם, שלא נשאיר רגע שאינו "איכותי"!
במקרה הפחות טוב, ובמיוחד עם הגדולים,
אנחנו מיד עוברים בראש על רשימת מטלות הבית שהם "יכלו לעשות קצת, מה יש…". ואז אנחנו כבר מתחילים את המפגש איתם קצת באכזבה, אולי אפילו בכעס ("אפילו את הסנדלים שלך לא טרחת לשים במקום!").
שלא תטעו- אני לא קוראת כאן להפסיק עם הפעילות, עם האחריות, עם המשחקים המשותפים, עם היצירה, הבריכה או כל דבר שאתם עושים עם הילדים והוא כייפי ומהנה לכולם (בדגש על מהנה, כן?). כי ככה הם יחוו, וילמדו, ותהיה להם דוגמה אישית מכם – בקיצור, מצוין.
רק שהמינון והתזמון צריכים להיות מכוונים לילד המסוים שלכם – לקצב שלו, למה שעובר עליו בזמן האחרון, למה שעבר עליו היום, למה שנכון לו עכשיו.
אז בפעם הבאה שאתם חוזרים הביתה ורואים את הילד קצת "זרוק" מול הטלוויזיה, קצת בוהה, קצת עושה "כלום"…
קחו אויר. זה בסדר, מותר לו לנוח. אולי היה לו יום שדרש ריכוז מיוחד, אולי הוא רב קצת עם חבר או סתם לא שותף במשחק, אולי המורה אמרה משהו שהיה לו לא נעים לשמוע.
ואולי הוא פשוט עושה את מה שכולנו רוצים לעשות אחרי העבודה… לנוח קצת.
אפשר, במקום להגיב ולהפעיל,
פשוט לשאול "מה נשמע?" או סתם לגשת ולתת נשיקה,
ואם בא לו להמשיך עוד קצת ב"כלום" – הנה, זכיתם בהגעה שקטה הביתה גם לכם.
קפה, מישהו?
