בלוג

כמה קשה לנו כשהם רבים… 

וזה לא רק השקט שמופר, והקריאות "אמממאאא!!!" או "אבבבאאא!!!", 

אלא גם ההתנגשות שבין הפנטזיה על ההרמוניה והאהבה התמידיים שיהיו אצלנו בבית, לבין המציאות – שבה נדמה לרגעים שהילדים שלנו במקרה הטוב "לא סופרים" (ובמקרה הגרוע לא סובלים) אחד את השני.  

אז במאמר "מחשבות על יחסי אחים" תוכלו לקרוא קצת על מה ש"נורמלי" ביחסים וגם במריבות, אבל הפעם נתרכז ב"זמן אמת". מה עושים כשהם מתחילים לריב? 

הנה כמה הצעות ו"הוראות הפעלה" למריבות אחים, 

וכרגיל, שימו לב: הכל צריך להתאים לגילאי הילדים, לדפוסי ההתנהגות שלהם בכלל ולסיטואציה בפרט. 

– כלל ראשון: נסו לא להיגרר למריבה.

זכרו שבהתערבות שלנו אנחנו נוטים בעיקר לחפש שני דברים: שקט וצדק. 

לגבי שקט – יש לכם ילדים, תסתדרו. 

ולגבי צדק – נו, באמת… הרי לא ראינו בדיוק מה קרה, מי "קצת" עצבן את מי קודם ומי זיהה איך לגרום לאחיו או לאחותו "להתחרפן"… 

ההתערבות שלנו עלולה לגרום עוול לאחד הצדדים (בתור בכורה אני יכולה לרמוז לכם למי…), ועל הדרך למנוע מהילדים להתנסות במציאת פתרון ולהשלים בעצמם. 

שמתם לב שאם לא מפריעים להם הם יכולים אחרי רבע שעה להיות שוב החברים הכי טובים?

אז קחו אויר, ואם לא קראו לכם – תשתדלו לא לבוא.  

כלל שני: גלו אמפטיה. 

מריבה היא עניין לא נעים ולא כייפי, תמיד יש מי שנעלב/ים או מרגיש/ים שהמצב "לא הוגן". 

אז קודם כל, אמפטיה: "זה באמת לא נעים". בלי דרמות ובלי "זינוק" לפעולה. 

אם יש כאן ילד עם דמעות אמת, הוא זקוק לכך שתנגבו לו אותן ותעזור לו "לאסוף" את עצמו. 

יהיה זמן להתערב. 

כלל שלישי: עומדים להיכנס למריבה? קחו אויר.  

לא מרגיעים גשם בברקים ורעמים, לא מכבים מדורה בשמן, כל הקלישאות הנ"ל נכונות כאן.  

את הנאום או "סדרת החינוך" שלנו על יחסי אחים עושים כשהרוחות לא סוערות.  

כלל רביעי: נכנסתם למריבה? לא לשפוט! 

קשה, אבל אפשרי. 

הזכירו לעצמכם שלא הייתם עדים לכל ההתרחשות, וגם ש"צריך שניים לטנגו"… 

דרך טובה להראות שאתם "נייטרלים" היא לדבר לילדים בלשון רבים: "אני רואה שאתם רבים וצועקים" "נדמה לי שאתם צריכים קצת פסק זמן אחד מהשני, נכון?" ככה אף אחד לא מרגיש ש"מאשימים" אותו במצב.     

כלל חמישי: ככל האפשר, העבירו לילדים את האחריות לפתרון.  

במקום לפתור להם מיד את הבעיות (כי אנחנו הרי יודעים איך, נכון?), שווה לבדוק איתם מה הם מציעים לעשות: "מה אתם עושים בגן כשכולם רוצים את אותו המשחק?" "מה אתם מציעים שנעשה עכשיו?"

ואם הם לא מצליחים להציע פתרון (כי הם צעירים מדי או לא מיומנים ) הציעו אתם, 

רק זכרו להציע תמיד לפחות שני פתרונות: "מעדיפים לעשות תורות או לשחק יחד?" "רוצה להישאר קצת איתי או לחזור ולנסות להסתדר?" כך הם יצטרכו לבחור ולקחת אחריות על דרך הפתרון.  

אגב, אחת האפשרויות היא שיקחו קצת הפסקה אחד מהשני -זה טוב במיוחד כשהם נסערים, לא קשובים ובאמת "הגיעו לקצה". 

כלל שישי, החשוב מכולם: חזקו אותם בטוב! 

הראו להם כמה אתם נהנים מהם וגאים בהם כשהם משחקים יפה, 

תנו מקום לרגעי החסד שביניהם, וחזקו אותם על הטוב שהם עושים אחד לשני. 

שימו שם את "הזרקור ההורי" שלכם, 

ותראו שהם ייטו לעשות את זה יותר, 

לצמצם את המריבות, 

וכשהן קורות – לפתור אותן יותר מהר ויותר בעצמם.