מבוא הכרחי:
לכל גיל יש "משימות התפתחותיות" משלו, כלומר אבני דרך שהאדם הצעיר, המתפתח לנגד עינינו, צריך להשיג. בגיל ההתבגרות, המשימה ההתפתחותית היא "להפוך להיות אדם בוגר". קצת מעורפל, אבל עם משמעויות גופניות, קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות, שאנחנו רואים את הביטוי שלהן (הלא תמיד נעים, איך לומר…) כ"מאפייני הגיל".
תזכורת חשובה: מה שתקראו כאן הוא נכון, אבל הוא בהחלט הכללה לצורך למידה.
תזכרו שכל ילד הוא יחיד ומיוחד, ושלא הכל עובר על כולם באותו האופן, ולא בדיוק באותו הגיל.
והפעם: משימת ההתפתחות החברתית,
וזו אולי המשימה שהכי קשה לנו לעיכול… כי מה שאנחנו רואים הרבה פעמים – זה שאנחנו, המשפחה ובפרט ההורים, "מוזזים" הצידה. פתאום לא רוצים לבוא איתנו, פתאום בילוי עם חברים הוא משהו שאין לוותר עליו, פתאום חוות הדעת של החבר משפיעה יותר מזו שלנו… בקיצור: "כל מה שאכפת לו/לה הוא החבר'ה".
איפה החמוד הקטן שחיכה שנגיע הביתה, ששאל בעצתנו, ששמח לבוא איתנו?
אז זהו, שהחמוד הקטן מחפש שייכות בקבוצת השווים.
מכירים את "תחושת השייכות"?
כשמסתכלים על ההתנהגות האנושית ב"משקפת" של תחושת השייכות, קל לראות עד כמה ילדים כמהים לשייכות למשפחה וכמה הם משקיעים בהשגתה.
בסדנאות להורים אני מקדישה הרבה לעבודה על תובנות וכלים לחיזוק תחושת השייכות של הילד. לא פשוט, אבל מיומנות נרכשת, לא מורכבת מדי, וכזו שנושאת פרי מהר. פרי מתוק!
אלא מה? בגיל ההתבגרות, העסק נראה קצת יותר מבלבל:
בתקופה די קצרה, הפוקוס של השייכות עובר מהמשפחה ל"קבוצת השווים", "החבר'ה".
הנה כמה דוגמאות: רצון למצוא חן בעיני החבר'ה, לקבל את אותן ההחלטות והבחירות "כמו כולם", לחץ לחזור מארוחה משפחתית כדי להרוויח עוד כמה שעות עם חברים, תספורת "כמו של כולם" (וגם נעליים, מכנסיים, חולצה…), שימוש בשפה "משלהם" ועוד כל מיני "גודיז".
אם זה נשמע לכם מוכר, בואו נראה מה עושים:
– נתחיל מהדבר הכי בסיסי, הכי קבוע: לא להיעלב!
הם לא "נוטשים" אתכם! ההתנהגות הזו קשורה לרצון למצוא שייכות בקבוצת השווים. וזה לא רק תקין ונורמלי, אלא שאם הם לא ימצאו אותה, יש סיכוי שהם יתקשו יותר להתפנות לעניינים אחרים (כמו למידה).
ובינתיים, אני ממש ממליצה לכם לתלות פתק גדול מעל המראה או לפחות על לוח ליבכם: "לא להיעלב. זה לא נגדי, זה בעדו/ה".
– אל תייצרו יותר מדי "סרטים" בראש!
זה לא שלילד/ה אין עמוד שדרה מול החברים" או ש"מה יהיה אם כולם יקפצו מהגג?"
כי אם חינכתם ילד/ה עם תחושת ערך ו"עמוד שדרה", יש סיכוי טוב שהם ידעו איפה לעצור. וזה בסדר שהוא לפעמים משלם מחיר בשביל להיות "כמו כולם" – זה קורה גם לנו, המבוגרים (ראה ערך: עקבים. ולהוציא שערות. אאוצ'.) וכל השאלה היא מינון. מינון לומדים מהתנסות!
ואם יש קושי בכל זאת, ואתם חושבים שהם צריכים לעצור, בשביל זה אתם שם, נכון? בשביל הדברים הקריטיים באמת, לא בשביל להתחשבן על כמה שעות הוא אתכם וכמה עם החברים.
– היזהרו בביקורת (כן, גם ה"עאלק בונה") על החברים שלהם.
מותר לשאול שאלות, מותר לומר את דעתנו, אבל בעדינות, בבדיקה, בשיח מכבד. לא בטוח שאלו יהיו החברים לחיים שלהם, כמו שאתם כבר יודעים, אבל גם יכול להיות שכן.
– הורידו לחץ מחובת הנוכחות בבילויים משפחתיים או עם חברים (שלכם)… אפשר לשאול אם הם רוצים להצטרף, ואם לא – זה בסדר. תחזרו לסעיף הראשון (לא להיעלב), ותחליטו מתי באמת חשוב לכם שיבואו.
משימת ההתפתחות החברתית היא משימה מאתגרת.
המתבגרים שלנו מחדדים כישורים חברתיים קיימים ולומדים חדשים, מבססים יכולות קשר מורכבות, לומדים למצוא את מקומם הייחודי תוך התאמה לחברה, ובאופן כללי, במקביל ל"התכנסות" בעצמם מול בני הבית, הם "נפתחים" יותר מול העולם שבחוץ.
כלומר, תירגעו.
כנראה שציידתם אותם בתחושת שייכות מבוססת למשפחה, והם בטוחים בה מספיק כדי להתפנות לפלס את דרכם גם בחוץ.
וזה מה שרצינו, נכון?
