חשבנו ש"סמכות הורית" ו"הצבת גבולות" זה לא פשוט כשהם קטנים?
חשבנו שכשהם יגדלו הם יבינו והכל יזרום על מי מנוחות?
אז הנה הגענו לגיל ההתבגרות –
ונדמה שזה רק נעשה מאתגר עוד יותר!
כמה קשה לנו להחליט מה נכון ומה לא נכון… וכמה קשה "להציב גבולות" עכשיו. אותם גבולות ששמנו בעמל רב, מעקות הביטחון וההגנה, הכללים הברורים – מתחילים להיות סוג של "מכשול" שהמתבגרים מצידם מנסים לחצות, ואנחנו מצידנו מנסים לשמר:
הם באים עם "רעיונות חדשים" – ואנחנו מנסים לדחות את הקץ
הם מאתגרים עם אופנות חדשות – ואנחנו מתפחלצים, עוקצים, מוחים…
הם רוצים לחזור "מתי שבא להם" – ואנחנו מתעקשים על שעה ברורה,
הם מדברים בקצר (אם בכלל), לפעמים בבוטות ובלי מסננות, ואנחנו נפגעים מהחוצפה.
שאמשיך?
הנה כמה תובנות ואפילו "טיפים" (מילה מעצבנת….) להתמודדות מוצלחת עם מה שפעם קראו לו "מרד הנעורים".
– קודם כל, זוכרים שלמתבגרים יש משימות התפתחותיות, בדיוק כמו לקטנים.
אתם מוזמנים באהבה לחפור כאן קצת בבלוג (חפשו #מתבגרים) כדי להעמיק, אבל בקצרה – זכרו שהם אנשים בתהליך מעבר מילדים לבוגרים,
שהם עובדים על גיבוש הזהות הנפרדת שלהם,
שיש להם יכולות חדשות – גם בשכל וגם בגוף,
ושהם רוצים לממש אותן ולהרגיש עצמאיים, מסוגלים, "גדולים".
זוכרים גם שההתפתחות הביולוגית גורמת להם לפעמים לתחושת מסוגלות שלהם מוגזמת, לפעילות טובה יותר של מרכז ה"ריגושים", מאשר של מרכז ה"בלמים", הם מחפשים שייכות עכשיו בעיקר אצל חברים (כי אצלכם כבר כנראה יש להם…) ושהם די בטוחים שהם יודעים "יותר טוב" הרבה דברים.
ולכן – הם כל הזמן רוצים להתנסות בדברים חדשים, "להחליט על עצמם" ולהיות עצמאים – אבל גם "כמו החבר'ה". מעצבן, אבל אפשר להבין, חבל לכעוס.
– דבר שני: זוכרים מה התפקיד שלנו:
אנחנו כאן כדי לעזור להם ולתמוך בהם בתהליך הלא פשוט הזה של הפיכה לאדם צעיר,
ובפועל – לגייס את היכולות החדשות להתנסות בעצמאות, בחירה ואחריות.
אז מה עושים?
– חושבים – אילו גבולות חשובים לי באמת?
בד"כ התשובה תהיה קשורה בבריאות, ביטחון, התנהגות שבין אדם לחברו ומה שנקרא "ערכי יסוד". אם כך, ניתן וכדאי להגמיש גבולות שהם תפקודיים ומעשיים, ולהגדיל את מרחב הפעולה שהם מאפשרים.
(שאלות כמו "מתי הולכים לישון? או "האם צריך לבקש רשות לכל דבר?" יכולות לקבל תשובות חדשות, תואמות גיל וילד.)
– חשבתם והחלטתם לאפשר?
תווכו את העניין למתבגר/ת, בשיח ברור ובלי כעסים. מותר לכם לומר מה מדאיג אתכם, למה אתם מתלבטים, ומה יעזור לכם. פעמים רבות תראו שהעזרה תבוא מהמתבגר עצמו (אני אודיע לך כשהגעתי, מותר להתלבש ככה בבית הספר שלנו).
– חשבתם והחלטתם לא לאפשר?
אותו הדבר: תווכו את העניין למתבגר, בשיח ברור ובלי כעסים. תנו הסבר מנומק והגיוני. הם לא חייבים לשמוח, אבל לפחות ידעו שיש כאן חשיבה ולא סתם "שליפה" של ההורים המבוגרים והלא-מבינים-כלום שלהם.
– ההתנסות עברה בהצלחה?
חזקו ו"האירו" לעצמכם ולהם את העצמאות והאחריות שהתגלו כאן. זה עוד נדבך בדרך שלכם ל"לסמוך עליהם" , וכדאי שאתם והם תדעו את זה.
– היתה התנסות לא טובה?
חוזרים לתפקיד המוכר של תמיכה ועידוד, וגם לימוד והפקת לקחים (רק לא בקטע של "אמרתי לך", כן?)
– הצעה מהלב:
תזכרו שלא רק הרעיונות חדשים, אלא גם היכולות,
ותכל'ס – חלק גדול מהדברים שאתם "לא מרשים", הם יכולים לעשות בכל זאת, ככה, מאחורי הגב, ותמיד עדיף שאם הם כבר "מורדים", שזה יהיה במופגן ולא בסתר.
ככה לפחות אתם יודעים מה קורה, והם כנראה יודעים שיש עם מי לדבר (או לריב), וזה חשוב יותר מכל בגד שלובשים או שלא לובשים ומכל סיגריה שעושנה – כדי שאם משהו יקרה והם יזדקקו לכם, הם יבואו אליכם בלי חשש.
ומילה אחרונה: גבולות של גיל ההתבגרות הם תמרורים יותר מאשר גדרות. מסובך יותר, דורש אחריות, עצמאות ושליטה עצמית, אבל היי – ככה זה בחיים, נכון? אנחנו נוהגים עם תמרורים ולא עם גדרות.
חשיבה, תיעדוף ותקשורת טובה, והנה – הגיל הזה כבר יכול להיראות אחרת.
שיהיה בהצלחה!
