"כשאתה משנה את הדרך בה אתה מסתכל על דברים, הדברים עליהם אתה מסתכל משתנים"
(ווין וו. דייר).
מכירים את המשפט הזה?
אחת המתנות שההורות מספקת לנו היא הצורך "לשנות את הדרך בה אני מסתכל/ת על דברים".
אני אוהבת לקרוא לזה "שקשוק אג'נדות" (המצאתי בעצמי), ונראה שבגיל ההתבגרות הוא הופך ל"טלטול" אמיתי.
למה הכוונה?
"שקשוק אג'נדות" הוא הצורך בבחינה מחדש של מה שתייגנו בראש כ"אמת", "עובדה" או אפילו "אמונה" ברורה, בד"כ פשוט מכיוון שכך גדלנו להאמין – מהחינוך בבית או מניסיון החיים שלנו, ולאו דווקא מתוך מחשבה ובחינה. כך אנחנו מקבלים הגדרות של "טוב", "לא טוב", "לא מוסרי" "נכון" "לא נכון", בלי באמת להתמודד עם מה שעומד מאחוריהן.
אלא שלפעמים החיים מאלצים אותנו לערער ולהרהר על אותן אמיתות ותפיסות, ולבנות לנו הבנה חדשה.
נשמע מוכר? מסובך?
בואו נעשה את זה יותר פשוט, עם (חשיפה!) כמה דוגמאות מהחיים שלי. נלך מהקל לכבד:
הנה משהו "קל" באמת:
הפעם הראשונה שזה קרה לי הייתה כשראיתי נזלת מזדחלת לה על הפנים של הגדולה… עד אז סברתי שילד עם נזלת הוא או בן לשבט נידח ואקזוטי, או סתם מוזנח.
זה שזה קרה "אצלי", ואני הרי לא מזניחה (וגם לא אקזוטית, יש להודות…) גרם לי להבין שזה קורה גם להורים "רגילים" ברגע של אי שימת לב, או של עייפות, או "שחרור", ושזה בסדר.
ב"בינוני", זה קרה לי כשהיא (כבר בלי נזלת) רצתה ללבוש חולצות בטן בכיתה א',
והייתי צריכה להסתכל מסביב ולראות שהרבה בנות מתלבשות כך, ואין בזה משהו מיני או "זול". הסתכלות עם "ראש פתוח" אפשרה לי להבין שחולצת בטן בכיתה א' היא חולצה, לא פחות אבל גם לא יותר.
ומה ה"כבד"?
או, זה מגיע בגיל ההתבגרות, כמו הרבה דברים אחרים:
כי למתבגרים הצעירים יש רצונות חדשים, צרכים שונים ומפתיעים וגם "דרישות",
והם מתפקדים בתוך עולם שלא חווינו כנוער, מלא באפשרויות חדשות ובאופנות משתנות שאנחנו לא בדיוק מבינים או מחבבים (ואם אתם חושבים שאתם "צעירים ומגניבים" – אז זהו, שמנקודת מבטם, אתם לא).
והנה מגוון קטן מהשאלות שעלו אצלי:
נסיעה משותפת עם חברים לאילת, בקבוק בירה שנשאלתי אם אפשר לקנות, מכנסיים ש"נופלים" מהת… ומחזיקים רק בקושי, קעקוע (לפני שזה היה כל כך טרנדי, לפני שעשיתי את שלי…) ועוד כהנה וכהנה. מתחיל להישמע מוכר?
כל בקשה או הבעת רצון שכזו אילצו אותי לבחון מחדש את האופן שבו אני תופסת את הדברים,
לברר עם עצמי לעומק איזה הקשרים אני עושה ואילו "סיפורים" אני מספרת לעצמי,
ובקיצור – אילצו אותי "לשקשק" את האג'נדות שאיתן חייתי עד לנקודה זו, סתם כי זה היה קל ומתבקש.
עכשיו, שלא תתבלבלו!
היו פעמים שבהם הבחינה לעומק דווקא חיזקה בי את המקום בו התחלתי, ושמרתי על אותה עמדה מקורית. אלא שהפעם זה היה לאחר בירור רציני עם עצמי, ולא "כי ככה".
ואז גם קל יותר לדבוק בזה, נכון? כי כבר ברור לי ה"למה"!
ולמרות שכל העיסוק הזה קשה ואף מטלטל לפעמים, הוא שווה, ומומלץ מאוד לנסות את זה בבית (הגיל הזה מספק לכם הזדמנויות.. )
מה שיצא היה שהרחבתי את נקודות המבט שלי,
למדתי לחשוב ולבחון דברים כהוויתם ולא רק "כי ככה לימדו אותי/אמרו לי" או "כי ככה זה וזהו",
ובעיקר – למדתי להסתכל על העולם, על אנשים ועל דעותיהם בקבלה גדולה יותר, בסלחנות רבה יותר, ובבחינה מעמיקה יותר.
ולכן, בתחושה שלי, "שקשוק האג'נדות" הזה, שכל כך בולט בגיל ההתבגרות, הוא המתנה הרביעית שההורות הביאה לחיי.
יודעת להעריך את זה,
ושולחת תודה לשלושת המתנות האחרות,
שמקפידות "לשקשק" אותי שוב ושוב.
