מכירים את "כל החבר'ה נוסעים לאילת"?
אם כן -זה בשבילכן/ם, ואם עדיין לא – בואו, תתכוננו… היום הזה יגיע.
אצלי הוא התחיל עם האמצעי, ששאל בזהירות בסוף כיתה י' אם הוא יוכל לנסוע עם חברים לאילת. אחרי 3 שנים, כשהוא בסוף כיתה ט', הצעיר "הודיע" שהוא נוסע עם חברים לאילת בחופש הגדול.
נו באמת. מזל שאין לי עשרה, הקטן היה כבר יוצא עם הגן…
אז מה עושים כשהמתבגרים רוצים לנסוע לחופשה עם חברים? ועוד ל"אילת"?
(אילתים, לפני שאתם מתנפלים עלי: אני מתה על אילת, על הים האדום ועל השלווה. אבל כהורה לבני נוער, במיוחד בפסח/חופש גדול – מלחיץ. כמובן אפשר לכתוב "נאפה" במקום, העיקר הרעיון).
ושיהיה ברור, לא אומר לכם כאן "כן" או "לא" או מתי נכון ומתי מוקדם מדי. כל הורה והשקפת עולמו, כל הורה והיכרותו עם הילד הספציפי שלו, כל הורה והאחריות שלו.
אבל הנה כמה תובנות מניסיון חיי:
- הילד/ה בא/ה עם השאלה ואתם קצת ב"שוק"?
אם התכוננתם ויש לכם תשובה מוכנה, יופי, זה הזמן לומר אותה. אבל אם אתם מופתעים, אל "תשלפו". מותר ורצוי לא לענות מיד אלא להודיע: "אני צריכ/ה לחשוב על זה". מגיע להם (ולכם!) שתחשבו, תבדקו, תגבשו עמדה הורית מושכלת ולא נשלפת.
- הבטחתם לחשוב? תחשבו!
נסו להבהיר לעצמכם את ה"נגד" (שזה קל…) וגם את ה"בעד". נקודות למחשבה: גיל, מי החברים שנוסעים, נסיון קודם עם "להסתדר לבד" וכו'.
- אתם מתנגדים? נסו "לזקק" ולהבהיר לעצמכם למה, וראו אם עשוי להיות כאן פתרון.
למשל: אם המרחק מדאיג – אולי יש קרוב משפחה או חבר באיזור שניתן להזעיק אותו בשעת צרה? אם העלות מטרידה – האם יש מצב ל"השתתפות עצמית" של המתבגרים?
זה הזמן גם לשתף את הרוצים-לנסוע בדאגות שלכם ולבקש מהם להשתתף במציאת פתרונות.
קחו את הזמן, אבל בשלב מסוים צריך לקבל החלטה.
- החלטתם שלא לאפשר? בסדר גמור.
העבירו את ההודעה בצורה מכבדת ולא אגבית. הושיבו לשיחה, הציגו את החלטתכם והסבירו אותה. אין צורך להתנצל, אבל קבלו בהבנה את העובדה ש"ביאסתם" (סביר שלא פעם ראשונה ולא אחרונה…).
- 5. החלטתם לאפשר?
הציבו כתנאי את אותם הפתרונות שיעזרו לכם לעשות זאת ברוגע ולהיווכח שהם אכן ראויים לאמון שלכם. הנה כמה תנאים מומלצים:
– אתם צריכים לדעת "מה קורה". איפה הם ישנים, מה הם מתכוונים לעשות, מה הם באמת עושים וכו'. אל תניחו שום דבר ל"יהיה בסדר".
– קבעו זמנים לתקשורת. אין צורך להעיר ב 8:00 בבוקר, אבל שיחות והודעות (למשל: "הגענו למלון" אחרי בילוי) צריכות להיות ברורות בלו"ז.
– סכמו "מה עושים בשעת חירום". תזכרו שרבים יעדיפו שלא לפנות לעזרה, אבל תתעקשו. אם אפשר- תנו שם וטלפון של מבוגר (אני בת מזל בעניין הזה, ויש לנו משפחה אהובה ונהדרת באילת. אז פשוט איימתי שאם אני לא מקבלת את הטלפונים המובטחים בכל יום, אני שולחת את הדודים לבדוק מה קורה…).
אפשר להוסיף עוד תנאים כמובן, אבל לכו על הדברים ההגיוניים, כן?
- ושאלת השאלות: אלכוהול, אלימות, סמים… פחד אלוהים.
אז כן, אפשר ורצוי לעשות "תדריך" לקבוצה שיורדת לאילת (ואגב, שווה לכולם ביחד, הורים ונוער. שיראו שלא רק אתם עושים פדיחות). אבל את המסרים שלכם על הנושאים האלה, את גישתכם ואת ה"מה עושים כש…" צריך להעביר גם קודם, כן? לא בשיחה אחת…
ומסר אחרון, נכון בעיני תמיד:
שיסעו כשהם יודעים שאתם שם בשבילם. אל תנפנפו ב"אני לא אבוא לחלץ אותך אם תעשה שטויות". הפוך:
קרה משהו? לא לחשוש להתקשר אלי. אם צריך – אגיע מקצה העולם.
כי תגיעו, נכון?
שיהיה חופש נעים ובטוח!
