בלוג

"אמממאאאא! הוא דחף אותי!" 

"אבל למה היא קודם?"

"אבל זה לא פייר!!!" 

מכירים? 

לאן נעלם החלום שלנו על אחים-שהם-חברים, על הגדול-עוזר-לקטן, ועל הם-יעסיקו-אחד-את-השני- אחר הצהריים-ויתנו-לי-קצת-שקט? 

הנה כמה מחשבות על יחסי אחים… 

בין אחים – כמה טוב – יש מערכת יחסים מתמשכת, כנראה הכי ארוכה בחיים, 

וגם, בואו נודה, כזו שמתחילה מנקודה בעייתית משהו: 

נקודה של שותפות הכרחית במשאבים פיזיים ורגשיים, של שהות ביחד בחלק נכבד מהיממה, של עשייה התלויה אחד בשני, של המון אילוצים, ושל רשויות ש"צופות" מלמעלה (זה אנחנו…) ורק רוצות שיהיו כאן שקט והרמוניה. 

מצד שני, יש בה מקום להרבה אהבה, ותמיכה, היכרות עמוקה ושיתופי פעולה.  

נכון זה נשמע קצת כמו החיים? לגמרי! 

ובגלל זה, יחסי האחאות נחשבים ל"מגרש האימונים הטוב ביותר של החיים". 

כי כאן, עם אחיו הגדולים והקטנים, ניתנת הזדמנות לכל ילד "להתאמן" לחיים שבחוץ. 

מה שנקרא – "לרכוש כישורי חיים". 

מה למשל? למשל –   

להתנסות בכישורי משא ומתן, 

לבדוק "מה עובד לי" כדי להשיג את המטרה  (לשכנע? לבכות? לקרוא לסמכות? להפעיל כח?)  

להכיר את היכולות שלי ואת החולשות שלי ומתי להשתמש בכל אחת מהן, 

לדעת מתי לוותר ומתי להתעקש, 

ללמוד לריב  – אבל גם ללמוד להשלים (וזה בתנאי שלא תפריעו להם, כן? אבל על זה בפעם אחרת)

לרצות ולהבין איך לשתף פעולה,  

להפנים שאני לא "לבד בעולם" ולגדל אמפטיה לאחר, לרצונותיו ולצרכיו, 

לשכלל כישורים חברתיים… 

ויש עוד המון דוגמאות! 

ומה התפקיד שלנו במגרש? 

בעיקר לתת להם להתאמן במסגרת בטוחה ומרופדת: 

לקבוע כללי התנהגות במגרש ("זה בסדר לכעוס, אבל אנחנו לא מרביצים"),

לכבד כל שחקן, להכיר ביכולותיו ובצרכי האימון שלו

לדאוג שהמגרש יעבוד עצמאית וברצף (נכון, לא חייבים "להפסיק את האימון" ברגע שמתחילה מריבה)  

אבל לאפשר גם פסקי זמן ורגעי העשרה מחוץ לקבוצה  

לתת הרבה דוגמה אישית (כרגיל) 

וחשוב לא פחות (אפילו יותר) – לעודד את רגעי הכיף והנחת שבמגרש! 

השתוללות משותפת במיטה של ההורים, רגעי פטפוט לתוך הלילה, משחק מומצא משותף… 

אלו מחפים על כל ההצקות הקטנות, ההשוואות, ה"דווקא" והמריבות, ו"מחזיקים" את כל מערכת היחסים הזו. 

ובעיקר בעיקר, 

התפקיד שלנו הוא לרפד את המגרש הזה בהרבה הרבה אהבה, כדי שיוכלו להתאמן בו בבטחה שוב ושוב.  

כי האהבה והאחווה שנוצרות שם, על מגרש האימונים, 

הן אחת המתנות הגדולות שאנחנו נותנים לילדים שלנו, 

ויותר מזה – ואת זה יאמר לכם כל הורה ליותר מילד אחד – 

הן הנחת הכי גדולה שהם יכולים להחזיר לנו.